כתבות של דנצ'ו

התוכן:

חידות המדבר - על מסע למפגש הגבולות מצרים-סודן-לוב

דג בלחם - על מאכלי רחוב באיסטנבול

בלי נשים, בשר ותפוחים - על החיים במנזר מרסבא

איסטנבול ההצבעונית - על צבעונים באיסטנבול ובכלל

מחולות עם - על העלוי-בקטשי בתורכיה ועל חגם בחג'י בקטש

הסירה שבורת התורן - על ציור של סירה מתחת לכנסיית הקבר בירושלים

סוכות במדבר - על חגיגות השלום בנווה סיווה

דג בלחם

על מאכלי רחוב באיסטנבול

פורסם ב"מסע אחר" כתב וצילם דנצ'ו ארנון

אוכל הוא אחד ממרכיבי החוויה של טיול בארץ זרה, זאת כולם יודעים. מי שטייל באיסטנבול יסכים איתי שאין עיר בה בלוטות הטעם חוגגות כמו בעיר מופלאה זו. בכלל, קשה מאוד למצוא בתורכיה מסעדה גרועה או אוכל מגעיל, פרט אולי למלכודות תיירים במרכזי תיירות. לעומת זאת באיסטנבול אפשר למלא את החוויה הקולינארית ברחובות, בכלום כסף. הנה לפניכם מה שמציעים הרוכלים ובעלי הדוכנים לעוברים והשבים, יחד עם הסיפורים שמאחוריהם.

ארוחת בוקר

הסִימִיט, מלך הרחוב

הסימיט הוא מעין הכלאה בין הבייגלה היהודי והכעק הערבי: שחום ופריך מבחוץ, רך וריחני מבפנים וכולו מכוסה בסומסום קלוי. גם טעים וגם משביע, הארוחה הזולה והקלה להשגה בעיר. רוכלי הסימיט נמצאים כמעט בכל מקום וברוב שעות היממה, אם כי עיקר מלכותו בשעות הבוקר, אז הוא טרי וחם.

יש שני סוגים של רוכלי סימיט. יש בעלי עגלה הנושאת מין אקווריום גדול בו מוצגים הכעכים לראווה, לעיתים עם דברי מאפה נוספים. אצל אלה אפשר לקבל גם משולש גבינה מותכת לשיפור הסימיט. ואילו הבולטים ביותר ברחובות הם הרוכלים האקרובטים הנושאים על ראשם בשווי-משקל מפליא מגש עגול גדול, עליו פירמידה ענקית של סימיטים, ובידם חצובה קטנה. מידי פעם הם עוצרים, מניחים את המגש גל גבי החצובה ומוכרים את מרכולתם.

המאכל העממי הזה זוכה בשנים האחרונות לתחייה: בכל רחבי העיר צצים "ארמונות סימיט" – מסעדות מפוארות בהן מוצע מבחר של סימיטים ולהם מבחר מילויים. למרבית הפלא תופסים היכלות הסימיט את מקום מסעדות ההמבורגרים שפעלו בעיר, מין הפגנה אנטי אמריקנית.

פּוֹאָצָ'ה לארוחת הבוקר

משעות הבוקר המוקדמות ניתן לראות בשכונות המגורים רוכלים דוחפים עגלות-אקווריום עמוסות וקוראים בקול: "פואצ'ה, פואצ'ה!". עקרות הבית בדירות הנמוכות שולחות את הילדים להביא מהם את ארוחת הבוקר ואילו הגרות בקומות הגבוהות משלשלות את הסל התלוי מהמרפסת ובו מעט כסף ומעלות אותו עם המאפים האלה, המפיצים ריח מעורר תיאבון.

אני מניח שאילו היו מוכרים את הפואצ'ה בישראל, היו מכנים אותה "בורקאס". כמה מילים על זה האחרון.

"בורקאס" זו מילת רבים. ביחיד: "בּוֹרֵק". באיסטנבול מוכרים אותם ב"בורק-סלון", שם אופים את בצק העלים הממולא (גבינה, בשר, תרד, תפו"א וכו') בתבניות. למאפים צורת נקניק, ספיראלה או ריבוע ומהם חותכים בסכין מיוחד חתיכות, ומגישים על מגשית פלסטיק עם מפית, מאכל תאווה. אגב, בבורק-סלון אפשר גם לקבל סוּ-בורק (סו בתורכית – מים) שהוא בצק עלים ממולא, כמו הקודם, אך מבושל ולא אפוי. ברוב ה"סלונים" אפשר גם לשבת לאכול ליד שולחנות קטנים.

לעומת הבורק, הפואצ'ה היא מאפה סגור מבצק עלים, ממולא בגבינה מלוחה, בתפו"א או בשום דבר וצורתו עגולה או כלחמנייה מוארכת.

ארוחת צהריים

מעיים לצהריים

רק סיימנו את ארוחת הבוקר והגיע עת ארוחת הצהריים. העשן הניחוחי העולה מהדוכנים מסלק מהר את תחושת השובע של ארוחת הבוקר.

המאכל הכי תורכי, עבורו מוכנים התורכים לעלות על הבריקאדות – וגם עלו – הוא הקוֹקוֹראַצ' : צירוף של קלוריות וכולסטרול ממוצא מפוקפק, אבל בטעם גן-עדן. הקוקוראצ', מאכל מיוחד לאיסטנבול, הוא מעיים של כבש (אל תעקמו את האף, טעמו!), כרוכים כנקניק עבה ומאורך על שיפוד מסתובב מול גחלים לוהטות, כל זה על דוכן נייד על גלגלים. המוכר חותך מהנקניק הזה חתיכות קצוצות דק, מערבב עם מעט ירקות והמון תבלינים ומגיש לך בתוך לחמנייה חמה ארוחת צהריים שלמה.

במסגרת מאמצי תורכיה להצטרף לשוק האירופי החליטה הממשלה להחיל את חוקי ההיגיינה של השוק, ביניהם איסור מכירת חלקים פנימיים של בעלי חיים. האיסור על הקוקוראצ' עורר גל מחאה כזה שהשלטונות נאלצו לוותר. "נוכל למכור עוד המון קוקוראצ' עד שתורכיה תצטרף לשוק"אמר אחד מהמוכרים.

במסגרת אותם חוקי היגיינה נאסר גם מאכל רחוב פופולארי אחר: המִידְיֵה - צדפות שחורות שתוכנן הוצא והן מולאו מחדש בבשר הצדפה מעורב באורז. רוכלי הרחוב נושאים מגשים מלאים במידיה, פותחים עבורך צדפה, מטפטפים עליה מעט מלימון טרי ומגישים לך אחת ואחריה, שנייה ושלישית ככל שתאווה. כיום יקרה לעיתים שהרוכל שהגיש לך צדפה נעלם פתאום כאילו בלעה אותו המדרכה. יתברר לך שבזווית עינו הוא הבחין בשוטר מתקרב.

ארוחה מהסירה

עוד מוסד פופולארי של ארוחת צהריים ברחוב סבל מהתנכלות אווילית של השלטונות והוא הבָּלִיק אֵקְמֵק (בליק זה דג ואקמק – לחם). ליד הרציף באמינונו, סמוך לקצהו הדרומי של גשר גלטה, עגנו במשך כמאה וחמישים שנה סירות ה"דג בלחם" – לטעמי ארוחת הצהריים הטעימה והזולה בעיר. על הסירות היה גריל עשן, עליו ניצלו עשרות דגים. אחרי שעמדת זמן ניכר בתור, קיבלת חצי כיכר לחם טרי שבתוכו טמון חצי דג נקי מעצמות עם כמה פרוסות עבות של עגבנייה ובצל. בסמוך עמד מוכר החמוצים שתמורת תשלום פעוט הגיש לך כוס פלסטיק ובה תערובת חמוצים עם מנה נאה של הציר בו נכבשו, שאותו שותים כמנהג בני העיר, האוכלים בישיבה על מדרגות הרציף. אגב, גם על הלחם לבדו שווה לדבר. הלחם של איסטנבול (בכל אזור בתורכיה נהוג סוג אחר של לחם) מתחרה בהצלחה בבגט הצרפתי.

בשישי בספטמבר 2004 היו תורים ארוכים במיוחד ליד הסירות העשנות של הדג בלחם. היה זה יומן האחרון, ותושבים רבים באו להיפרד מהמאכל האהוב. ראשי העיר החליטו ש"הסירות מהוות סיכון בטיחותי ומקלקלות את הסביבה ההיסטורית". כיום ניתן לאכול דג בלחם במסעדות שמתחת לגשר גלטה החדש, אך זה לא זה. אגלה לכם את המקום שלי: ליד הקצה הצפוני של הגשר, משמאל (מערב), יש שוק דגים נאה. אחרי שעוברים את שורת הדוכנים מגיעים למסעדה קטנה, כמה שולחנות ושרפרפים על שפת קרן הזהב, ובה אפשר ליהנות מהמטעם. בעיירות שלאורך הבוספורוס ומהצד האסייתי של העיר ניתן למצוא עדיין, עם מעט מזל, סירת דג בלחם קטנה.

דברים טובים בלחם או בפיתה

הנה לכם עוד כמה מטעמי רחוב לארוחת הצהריים:

ראשית, המאכל הנפוץ ביותר הוא השווארמה שלנו, אלא שכאן קוראים לה "דוֹנֵר קֶבַּאב" (קבאב מסתובב) והיא הרבה יותר טעימה, בעיקר הודות לאי-כשרות. יש דונר של כבש ויש של עוף, יש בלחמנייה, ויש בפיתה או בלאפה.

קָבוּרְמָה הוא בשר כבש קצוץ דק, מתובל ומטוגן על פלטה לוהטת, ארוחה משביעה בתוך חצי כיכר לחם.

נוֹהוּט-פִּילאַב הוא מאכל המכיל אורז מעורב עם גרגרי חומוס ובשר עוף – למי שמעדיף ארוחה בקערית פלסטיק.

צמחונים ושומרי כשרות יכולים להסתפק בסתם תירס חם הנמכר מדוכנים על גלגלים, מבושל כמו אצלנו או קלוי על גחלים בנוסח איסטנבול.

הפִּידֵגִ'י הוא מוכר הפִּידֵה, היא הפיצה התורכית. מין סירה מבצק, אפויה בתנור, שבין דפנותיה מניחים - לפי בקשתך - גבינה, ביצה או בשר כבש קצוץ. לֵחְמָג'וּן (בערבית בשר-בצק) היא פיצה שטוחה עליה בשר טחון ומתובל.

יש גם עגלות אקווריום שבעליהן מוכרים צִ'י-כּוֹפְטֵה: מין ממרח אדום על פיתה קטנה שכורכים עם הרבה חסה. הממרח המתובל הזה נראה כמו בשר קצוץ נא, והוא באמת בשר קצוץ נא. אם לא יודעים – נהנים, מה עוד שהתורכים מאמינים שהצ'י-קופטה מעורר את התשוקה. מקור המאכל בדרום-מזרח תורכיה ואותם חוקי הגיינה חדשים מסלקים גם רוכלים אלה מהרחובות.

ארוחת ערב

ליהנות במֵיהָנֵה

מיהנה היא בעצם מסעדת מאזטים. אני כולל אותה בין מאכלי הרחוב כי איש לא יושב בתוך המסעדות האלה, אלא ליד השולחנות הקטנים המוצבים ברחוב בפתחן.

"מֵי" הוא יין בפרסית עתיקה ו"הַנֵה" הוא בית, כלומר בית יין. בתקופה העות'מאנית הותר לתורכים לשתות יין בחגים ובשאר הימים היו הקליינטים ובעלי הבית ברובם נוצרים. הגישו שם יין ומאזטים. עם החילון של תורכיה המודרנית הלכו המיהנה והיו לפופולאריים. יש באיסטנבול שני ריכוזים של מיהנה: האחד ליד מדרחוב האיסטיקלאל, במרכזו, מצידו הצפוני (בסמוך ל"שוק הפרחים"). השני ליד קוֹמקָפּי, אחד השערים הדרומיים בחומה, הפונה לים השיש.

בערבי הקיץ החמים נדמה שכל תושבי איסטנבול מתרכזים במקומות האלה. יושבים חבורות חבורות ליד השולחנות הקטנים, לוגמים רָקִי (עראק תורכי) או בירה, טועמים מהמאזטים, משוחחים ומתבוננים בעוברים ושבים. בין החוגגים מסתובבות תזמורות רחוב, חבורות זמר, רוכלי כרטיסי הגרלה ושמונצעס קטנים ולעיתים גם רוכלים המוכרים צ'י כופתה, אותו בשר נא טחון, בעלים של חסה.

מיד לכשתתיישבו יופיע מלצר ויציג לפניכם מגש עמוס צלוחיות בהן כל טוב: סלטים קטנים, שעועית כבושה, שרימפס קטנים מקולפים, אנשובים, עיגולי דיונונים וכיוצא בזה. אלה הדוגמיות למאזטים, אל תיקחו מהן אלא תצביעו על הרצוי וההזמנה תגיע. כאן לא מזנון מהיר. טועמים לאט, שותים מעט ומבלים ערב מהנה.

מהעיר לכפר, מהכפר לעיר

אם אתם באיסטנבול ומזג האוויר נאה, אל תוותרו על ערב באוֹרְתָקוֹי.אורתקוי היה כפר דייגים קטן על הבוספורוס, מרחק של כחצי שעה נסיעה מאיזור תקסים (תלוי בפקקים), והפך להיות מרכז בילויים לתושבי העיר. בערבי הקיץ החמים שום דבר אינו בוער. תורכים רבים, מכל הגילים ומכול שכבות העם, משוטטים בסמטאות בין בית הכנסת העתיק, הכנסייה היוונית והמסגד הגדול המצועצע, צופים באוניות העוברות במיצר, קונים תכשיטים בדוכני האומנים, מבקרים בגלריות או יושבים במסעדות הצופות אל הבוספורוס ומשחקים בדומינו או בשש-בש. אבל בעיקר באים לאורתקוי לאכול קומפיר וגוזלמה.

"קוּמְפִּיר" באנטוליה זה סתם תפוח אדמה אבל באורתקוי זה מטעם, ארוחת ערב מלאה וזולה. בשורת דוכני הקומפיר אופים לך תפוד גדול ומאורך, חוצים אותו לשניים ומערבבים את תוכנו יפה יפה עם חמאה וגבינה צהובה מגורדת. ואז בא שלב השאלה הקשה: בחלון הראווה של הדוכן מוצגת שורה ארוכה של פירמידות צבעוניות מקושטות: מיונז, פרוסות נקניק, זיתים, סלטים שונים ועוד, ואתה חייב לבחור בתוספות – מזל שאפשר לבחור בכמה וכמה מהן. אתה מקבל מנה גדושה על מגש מרדיד כסף, עם כפית קטנה, מוצא ספסל פנוי הצופה אל הנוף ונהנה מכל ביס.

המאכל הזה, התורכי כל כך, הוא חדש בעצם. לפני כחמש עשרה שנה, כשאורתקוי החלה למשוך מבלים, התפרסם בה הדוד רֵגֵ'פּשהייתה לו עגלה קטנה עם תנור נייד בו היה אופה תפודים. לאט לאט הוא המציא והוסיף תוספות לתפודים, והתור ליד עגלתו התארך. ראו אחרים כי טוב, והקימו דוכנים. ראתה העירייה כי יש עסק טוב, וארגנה את כל הדוכנים בשורה ארוכה, שיהיה סדר ושישלמו מיסים.

גם הגוֹזְלֶמֵה חדש בעיר. במקורו הוא מאכל נוודים, דומה לפיתה הדרוזית שלנו, והוא נכנס העירה רק בשנים האחרונות כמאכל כפרי אקזוטי. במקומות רבים אפשר לראות כפרייה בבגדים מסורתיים יושבת ליד סאג' (קימורית), אופה את הפיתות הגדולות הרכות, הנראות כמו סמרטוט עגול, מורחות בפנים על פי הזמנה גבינה, בשר טחון, יוגורט וכיוצא בזה, מקפלת ומגישה לך ארוחה נאה בנייר. במדרחוב האיסטיקלאל יש שתי מסעדות גוזלמה, המתהדרות ב"אווירה כפרית" עם כפריות אמיתיות ליד הסאג', כלים ישנים מהכפר ואפילו פוחלץ של חמור. גם באורתקוי, בשנה האחרונה, פינו הכפריות את מקומן לדוכנים מסודרים, אך המטעם עדיין טעים ומשביע.

קינוחים

גלידה עם להטוטים

התורכים מתים על ממתקים ומוזר שאין ביניהם שמנים רבים. רשימת הקינוחים שלהם ארוכה וצבעונית וכוללת אפילו רפרפת מתוקה עשויה מחזה עוף בחלב (טָבוּק גוּאשוּ). לאחר ארוחת רחוב אפשר ללכת ל"שוק המצרי" שבאמינונו ולקנות שקית של כמה מאלפי מיני הרחת לוקום ושאר המעדנים המוצגים בשפע מהמם בדוכנים . לדעתי, אפשר להוסיף כמה קילוגרמים למשקל רק מהתבוננות בדוכנים.

דוֹנדוּרְמָה זו סתם גלידה, כמו אצלנו, שמוכרים בקיץ בכל פינת רחוב. מָראַש זו הגלידה התורכית, "גלידת מסטיק", דביקה, מתוקה ובצבעי טכניקולור. הקונה גביע מָראַש זוכה באותו מחיר גם בהצגה משעשעת. המוכר, הלבוש לרוב בבגדים עממיים צבעוניים, אוסף את הגלידה מהמיכלים בעזרת מוט ברזל ארוך, שכף שטוחה בקצהו. על גגון הדוכן תלוי פעמון, והוא מניף את המוט שבקצהו דבוק גביע הגלידה ומכה בו בפעמון ואחר כך מגיש לך. כשאתה מנסה לקחת אותו, הוא נעלם מידך או שנותר בידך גביע ריק וכיוצא בזה מעשי להטים לשמחת הצופים.

מָג'וּן (בתורכית עיסה או משחה), הוא ממתק עות'מאני קדום המעלה חיוך נוסטלגי על פני אנשים מבוגרים כי הוא מביא להם ניחוח ילדות. על מנגל עם גחלים מונח כלי נחושת עגול ולו מכסה-פירמידה מנחושת וזכוכית וסמל תורכי בקצה. לבקשת הקונה מסיר הרוכל את המכסה ומגלה תאים עם מיני סירופ צבעוניים. הקונה בוחר והוא מעלה על מקל מהסירופים השונים המתקרשים למעין סוכרייה צבעונית על מקל, כה דביקה שהיא מסירה סתימות ושיניים תותבות.

זוכרים את ה"קפטריה בטבריה" של הגששים? כן, גם בתורכיה המלפפון נחשב לפרי. בתחילת הקיץ, כשמופיעים המלפפונים הראשונים, מופיעים גם רוכלי המלפפונים (18)עם עגלותיהם העמוסות בפרי הירוק. תמורת תשלום פעוט הם בוחרים לך מלפפון צעיר, מקלפים אותו בזריזות מקצועית, בוזקים מעט מלח ומגישים לך קינוח דליקטס נטול קלוריות.

מאכלי רחוב מציגים בדרך כלל מסורות קולינאריות עתיקות יומין. מעניין שבאיסטנבול יש חידושים ויש שינויים. הוזכרו כבר הקומפיר והגוזלמה החדשים בעיר ועלייתו של הסימיט. לעומת זאת יש מאכלים שנעלמו מהרחוב בשנים האחרונות. לפני כעשרים שנה אפשר היה לראות את מוכרי היוגורט ברחובות. היה להם אסל עם שני מגשים על הכתפיים, ובמגשים היו קעריות חרס עם יוגורט שמן, מכוסה בקרום טעים. קנית ממנו, בסכום פעוט, את היוגורט עם כלי החרס ועם כפית עץ שטוחה קטנה. נעלמו גם הרוכלים שמעגלתם הציעו לך סרדינים טריים מטוגנים בלחם. גם אחרים, מוכרי הצדפות, הצ'י קופטה והמרש הולכים ונעלמים. אבל, כל כך הרבה מאכלי רחוב עדיין נשאר לעיר הזאת להציע. בתיאבון.

תודה לבני יורם ולבת זוגו רובין שעזרו בהכנת הכתבה

בלי נשים, בשר ותפוחים

על החיים במנזר מרסבא

טריסטרמיות עם שחר

עם שחר התעוררתי לקול שריקות עולות ויורדות. פקחתי את עיני וניסיתי להיזכר היכן אני. קרן אור חיוורת חדרה מהאשנב הזעיר והאירה את תאי: קירות מסוידים לבן, דלת קטנה כחולה, שולחן עץ פשוט ועליו כד מים וקערת רחצה ועששית נפט בגומחה שבקיר. שכבתי על דרגש אבן מכוסה במזרון קשה, ממולא בעשב-ים והתבוננתי בתא הנזירים ואז נזכרתי: אני במרסבא.

השריקות הגיעו מתחת לאשנב תאי. קמתי, פתחתי בכוח את חלון המתכת החלוד והצצתי החוצה. את המחזה שראיתי, לאור קרני השמש הראשונות, לא אשכח לעולם. במרפסת שמתחת לתאי עמד אב המנזר, דמות מקראית בזקן לבן ובגלימה ארוכה, שחורה. בכפות ידיו הפרושות אל על היו פירורי לחם והמון טריסטרמיות (מין זרזיר החי בבקעת הירדן ומדבר יהודה) צווחות נלחמו על הפירורים. הטריסטרמיות מקודשות על הנזירים המאמינים כי הן העורבים שפרנסו את אליהו במידבר.

זה היה לפני עשרים שנה בדיוק. הצלחתי אז לקבל מהפטריארך היווני-אורתודוקסי אישור לבלות שבוע במנזר מר סבא, המנזר היחיד שמתפקד כמנזר בארץ, ואחד המנזרים הקדושים לאורתודוקסים בעולם כולו - שני רק למנזרי הר אתוס. חלפו עשרים שנה, ושוב אני כאן. בזמן הטקס בו נתתי את ספרי החדש לפטריארך מצאתי שעת רצון וביקשתי רשות לשוב ולהתגורר במנזר, השוכן כשלושים קילומטרים מירושלים אך עבורנו הוא רחוק יותר מפטגוניה. ישראלים אינם יכולים להגיע כיום למרסבא, בו הזמן קפא מלכת, שנמצא בשטח הרשות הפלשתינאית, ובוודאי לא להתארח בו. זכיתי שוב בארבעה ימים מופלאים.

אב המנזר כבר איננו מאכיל את הטריסטרמיות עם שחר. הן נטשו, משום מה, את המנזר ורק בודדות, השומרות מרחק מהנזירים, מגיעות מידי פעם לפטפט בראש מגדל הפעמונים. אמנם המקום שופץ בשנים האחרונות אך עדיין אין בו מים זורמים וחשמל ושורה בו אווירה קסומה של ימים עברו. החידוש היחיד הם כמה בתי שימוש "מודרניים" - בפעם הקודמת השתמשתי במבנה עץ קטן התלוי מעל הקדרון ובו חור ברצפה, כמאתיים מטר מעל לקרקעית הערוץ.

מערה מלאה בשלדים

המנזר נראה ככוורת של מבנים דבוקה לקיר התלול של הקדרון. הקים אותו לפני כאלף וחמש מאות שנה סבאס הקדוש, מהחשובים בנזירים שפעלו בארץ-ישראל. סבאס נולד בשנת 494 בקפדוקיה וכשהיה בן שמונה עשרה עשה עלייה והתייצב אצל אבתימיוס שעמד בראש תנועת הנזירות במדבר יהודה. לאחר תקופת הכנה הוא הלך בדרכם של הנזירים באותם ימים והתבודד במערה, אותה מראים הנזירים במצוק שממול למנזר. לאחר זמן התקבצו אצלו תלמידים והוא הפך לאחד מראשי תנועת הנזירות ולדמות חשובה בנצרות האורתודוקסית בכלל. בתשעים וארבע שנות חייו הקים סבאס מנזרים רבים אך החשוב והמפורסם בהם היה ה"לאוורה הגדולה", שלימים היה למנזר הנושא את שמו. לאוורה ביוונית הוא שביל, והשם ניתן לצורת נזירות בה הנזירים חיים בבדידות בתאים קטנים או במערות ששביל מחבר אותן למבנה מרכזי. במבנה זה הם מתכנסים בשבתות ובימי ראשון לארוחה משותפת, לתפילה ולהצטיידות במים, מזון וחומרי גלם לעבודתם - קליעת מחצלות או סלים או שזירת חבלים - לשאר ימי השבוע. בשיאה חיו ב"לאוורה הגדולה" מאות נזירים והדבר ניכר בקירות המצוק התלולים הסמוכים למנזר, המנוקבים במאות תאים, כוכים ומערות. סבאס הקדוש מת שבע ימים ונקבר במרכז חצר המנזר הקטנה. כשנסוגו הצלבנים מארץ ישראל הם נטלו אתם את עצמות הקדוש לוונציה, שם היה מונח עד שבשנת 1964 החזירו אותו למנזרו וכיום הוא שוכב בשלווה, לבוש בגלימת נזיר, בארון זכוכית הניצב בכנסיית המנזר.

לימים, בתקופות של שלטון לא נוצרי עוין, התכנסו הנזירים במבנה המרכזי שבוצר והלאוורה הפכה לקונוביון - מנזר שיתופי. כנראה שהביצורים נבנו בתקופת הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס, שלימיו מייחסים גם את המגדל המתנוסס גבוה מעל המנזר, שיועד לשמש מקלט לעת צרה. פעמים רבות, החל מהכיבוש הפרסי בתחילת המאה השביעית ועד התקופה העות'מאנית במאה השבע עשרה, לא עזרו הביצורים ומאות נזירים נשחטו על ידי פרסים, מוסלמים ותורכים. גולגולותיהם מוצגות כיום בארונות זכוכית באחת מכנסיות המנזר ואפשר גם להציץ למערה חשוכה, מלאה בשלדים, בפינת אותה כנסייה.

המנזר נהרס ושוקם פעמים אחדות. את צורתו הנוכחית קיבל לפני כמאה ושישים שנה, כאשר נבנה מחדש בפקודת הצאר הרוסי. יחד עם זאת גאים הנזירים שעמם שוחחתי בכך שבמשך אלף וחמש מאות שנות קיומו כמעט לא פסקו בו חיי הנזירות.

מאות נרות על המצוק

הגעתי עם חבר למרסבא בשעות הצהריים יחד עם משלחת כמרים שהגיעה לכבוד שלושה ימים רצופים של חגים: ביום שישי חגו של יוחנן הקדוש איש דמשק, ביום ראשון חגו של נקולאוס הקדוש, שהפך במערב לסנטה קלאוס של חג המולד, וביניהם - בשבת - הגדול בחגי המנזר, יומו של סבאס הקדוש. לכבוד החגים הגיעו גם כמה אורחים נוספים, ערבים-נוצרים מבית לחם. קבלו אותנו בחדר האירוח בו הגישו לנו קוניאק וממתקים ולאחר מכן הראו לנו את מקום מגורינו לימים הבאים: תא קטן ומקומר, חצוב בסלע, שלפני זמן קצר שכן בו נזיר שנפטר בן 94. היה זה פינוק לאורחים: בחוץ שרר קור מקפיא ואילו בזכות הסלע היה התא חמים ונעים. לא הספקנו להתארגן וכבר הזעיקו אותנו קולות נקישה לתפילת ערבית.

שבע כנסיות יש בתחום המנזר אך רוב התפילות נערכות בכנסייה הגדולה והעתיקה המוקדשת למרים, יולדת האל (מריה תיאותוקוס). גם בשעות הצהריים שוררת אפלולית בכנסייה שכל כתליה מצוירים והיא גדושה באיקונות ובחפצי-קודש. רק כמה נרות ומנורות-שמן האירו באור קלוש את הכמרים בלבושם הצבעוני ואת הנזירים בגלימותיהם השחורות, שנראו בדיוק כמו הקדושים המצוירים על הקיר מאחוריהם. התפילה לוותה בקטעי שירה ערבה לאוזן, חלקם מושרים על ידי מקהלה. בלילו של סבאס הגיעה מקהלה מהפטריארכיה בירושלים. תפילת הלילה נמשכה אז כעשר שעות תמימות, וברוב הזמן עמדו הנוכחים על רגליהם. אני החזקתי מעמד רק חלק מהזמן, עומד ואוחז נר שהניחו בידי ומאזין מוקסם לשתי קבוצות של זמרים, אחת של בריטון ואחת של טנור. באותם רגעים הבנתי כיצד המוסיקה העתיקה, ריח הקטורת ותאורת הנרות מביאים לתחושת התעלות דתית. עבורי, יהודי-חילוני, הייתה זו תחושה של חלום. הקצתי מהחלום רק לפנות בוקר, לקראת טקס האויכריסטיה. אז התבקשתי בנימוס, מלווה בהתנצלות, לצאת החוצה. בטקס זה מותר רק לנטבלים-אורתודוקסים להיות נוכחים.

ביום חגו של יוחנן מדמשק נערכה התפילה בקפלה המוקדשת לו וכך ביומו של ניקולאוס, אז נערכה התפילה בכנסייתו, שאינה אלא מערה טבעית חצובה בסלע, "הכנסייה הבנויה בידי האל". כך כינה אותה סבאס עצמו, שגילה אותה לאחר שחזה בלילה עמוד אש שראשו בשמיים ורגלו במקום בו מצא למחרת את המערה. עשרות הגולגולות במערה מקנות לה אווירה מורבידית הראויה למקום קדוש זה.

בערב חגו של סבאס עלו כמה בחורים נוצרים אל המצוק שממול המנזר ולעת שקיעה הדליקו מאות נרות במערות שפעם חיו בהן הנזירים. עד חצות דלקו הנרות ומראה המצוק האפל והמנוקב, המנוקד במאות נקודות אור, היה פשוט עוצר נשימה.

אין כניסה לנשים, לבשר ולתפוחים

כעשרים נזירים חיים במנזר המבודד הזה, והם מאושרים להיות כאן אף על פי שחייהם אינם קלים. רובם באו מיוון ומקפריסין אך יש גם שני נזירים סרבים ואחד רומני ויש ביניהם גם כמה צעירים. לזארוס, בשנות השלושים לחייו, היה בכלל אמריקני קתולי שחי בסן פרנציסקו וחיפש את האמת. הוא מצא אותה בנצרות האורתודוקסית והצליח לקיים את משאת חייו, להיות נזיר במרסבא. עשר שנים הוא כבר חי במנזר והוא עדיין מאושר. גם סיפורו של כריסטופורוס אופייני לתושבי המקום: הוא נולד באי יווני קטן ובילדותו נשלח אל דודו שחי בניו-יורק, שם התחנך. הוא למד הנדסה והיה למהנדס מצליח. יום אחד החליט לנסוע בחופשתו לאי הולדתו. כשראה את הילדים, שהזכירו לו את ימי ילדותו שלו, לומדים כולם בכיתה אחת אצל הכומר המקומי, החליט להישאר לשנה וללמד אותם בהתנדבות. במהלך אותה שנה התיידד כריסטופורוס עם הכומר ובהשפעתו "חזר בתשובה" ונסע במסע צליינות לישראל. במהלך המסע הגיע למרסבא, התאהב במקום וכאן נשאר.

אסור להכניס לשטח המנזר נשים, בשר ותפוחים. נשים - כדי שהנזירים לא יעמדו בפיתוי. בשר - כי הוא מגביר את ההורמונים ואתם את התאווה. תפוחים - כי על פי המסורת עבד סבאס הקדוש יום אחד של צום בגן המנזר ותפוח בשל שקרץ לו מעל אחד העצים כמעט פיתה אותו לשבור את צומו. באותו יום הוא החליט שלא יהיו תפוחים מפתים במנזרו. עבור הנשים הבאות למנזר למטרות צליינות הוקם לידו מגדל מיוחד. בימים עברו יכלו הנשים להתאכסן במגדל וכיום הן יכולות רק להשקיף מגגו על שטח המנזר. צלייניות רבות מצלצלות בפעמון השער והשוער מוציא להן גולגולת של מרטיר וצלב מקודש, אותם הן מנשקות. אחד הנזירים סיפר לי כי בשנת 1952 ניסתה תיירת אמריקנית להתחפש לגבר ולהיכנס כך למנזר. ברגע שעברה את השער החלו פעמונים לצלצל מאליהם וכך התגלתה התרמית.

הנזירים משכימים קום לתפילה, בשעה שבני אדם נורמאליים רק הולכים לישון: בקיץ בחצות ובחורף, כשהלילות ארוכים יותר, בשתיים לפנות בוקר. התפילה נמשכת ארבע-חמש שעות ואחריה מגישים ספל קפה ופרוסת לחם, ובימים שאין צום (ואין רבים כאלה) - גם חלב לקפה. לאחר מכן הולכים הנזירים איש איש לעבודתו: במטבח, בשער, בניקיון וכו'. בערך בעשר בבוקר מגישים את הארוחה היחידה ביום, פרט לימי ראשון וחגים בהם מגישים גם ארוחת ערב. בסביבות שתיים אחר הצהריים מתכנסים לתפילת ערבית הנמשכת כשעתיים. אחריה מוקדש הזמן למנוחה, ללימוד וקריאה או לתפילה ולהרהורים. בערבי החורף הארוכים מתכנסים הנזירים בחדר שיש בו כירת פחמים לחימום ואב המנזר קורא להם מכתבי הקודש ומפרש את הדרוש ביאור.

הנזירים במרסבא בחרו מרצונם בחיי המנזר, ומשסיימו שלוש שנות טירונות, שוב לא ייצאו ממנו. אולם, לעיתים נזיר או כומר שסרח נשלח לכאן לתקופה קצובה כדי "לחזור בתשובה". כלומר, לרובם החיים כאן הם זכות אך לאחדים - עונש. קשים חיי הנזיר והוא מנותק מהעולם החיצוני. אין רדיו, עיתונים או טלביזיה, ואת החדשות החשובות, המגיעות בידי מבקרים מהפטריארכיה, מספר אבי המנזר לנזירים. אבי המנזר גם מצנזר את המכתבים הבאים והיוצאים.

"כשנזיר מקבל מכתב מהוריו המתחננים שישוב הביתה, תחנוניהם עלולים להקשות עליו ולהגביר את געגועיו ולכן אב המנזר גוזר קטע זה מהמכתב" - אמר לי האב פוטיס, המארח שלי במרסבא.

"פעם חיו כאן שני אחים נזירים מיוון", הוא סיפר. "אחרי שלושים שנה התאלמנה אימם והחליטה, לפני מותה, לראות אותם פעם אחרונה. לאחר מסע ארוך וקשה היא באה למנזר ונקשה על השער. אחד האחים עמד במקרה בתורנות בחדר השוער. 'מי שם?' - הוא שאל. 'אני, זאת וזאת, באתי לראות את בני לפני מותי' – ענתה האם.

'שובי אמא הביתה. את בנייך תפגשי יום אחד בשמיים' ענה לה בנה בדמעות."

למי צלצלו הפעמונים

אין חשמל ואין טלפון במרסבא אבל יש קומוניקציה – דרך הפעמונים. כשבא אורח אל שער הברזל הקטן בחומה, הוא מושך בחבל המפעיל פעמון התלוי בפנים, מעל בית השער. הנזיר השוער פותח לו, ואם הוא מתיר לו להיכנס הוא מצלצל כמה צלצולים מהירים בגונג התלוי ליד השער מבפנים ואחריהם כמה צלצולים בקצב איטי. לפי מספר הצלצולים האלה יודעים הנזירים אם הבא הוא נוצרי או בן דת אחרת, ואם הוא נזיר או כומר ומה דרגתו.

האורח יורד במדרגות ומגיע לחצר המרכזית, לידה נמצא חדר האירוח. אם הוא אורח חשוב ומכינים לו קבלת פנים, מצלצל אחד הנזירים בפעמון קטן התלוי על קיר חדר האירוח לקרוא לנזירים.

במעבר החשוך שליד הכנסייה המרכזית תלוי השעון היחיד במנזר. שעון זה מראה את השעה הביזנטית, שהייתה נהוגה בין הנוצרים בימים עברו ועדיין משמשת במרסבא. לפי שעון זה עם שקיעת השמש השעה היא אפס, ואחריה מתחיל המניין מאחת עד שתיים עשרה וחוזר חלילה. שעון זה, שבעבר התאים לשעוני השמש שהיו היחידים בשימוש, יש לכוון מחדש כל כמה ימים לפי שעת השקיעה. על כן התפילה של השעה תשע, למשל, מתקיימת בין שתיים לשלוש אחרי הצהריים על פי שעוננו.

לנזירים אין שעונים ולכן יש להודיע להם שהגיע הזמן לתפילה, או לארוחה, בעזרת הפעמונים. מעל לחדר האוכל תלוי פעמון קטן שצלצולו קורא לנזירים לארוחה. גם כיום, כמו לפני מאות שנים, נהנים הנזירים רק מארוחה אחת ביום, בה מגישים לחם, מעט יין, אורז וירקות מבושלים ובחגים גם פרוסת דג. גם מהמעט הזה אין הנזירים אמורים ליהנות: הם אוכלים בדממה מסביב לשולחנות האבן בחדר האוכל המעוטר כולו בציורי-קיר ומאזינים לסיפורים מחיי הקדושים שמקריא להם נזיר תורן.

כדי לקרוא לנזירים לתפילה עובר ברחבי המנזר נזיר הנושא את הטָלָדוֹן, לוח עץ ארוך עליו הוא מקיש במהירות בפטיש עץ קטן. כשסיים, הוא ניגש לצלצל בסִימַנדרוֹן: מין כלי נגינה המורכב מגונג עץ שלידו גונג מתכת. הסימנדרון הוא הכלי בו השתמשו להזעיק את הנזירים מתאיהם במנזרי הלאוורה שהיו במדבר יהודה לפני מאות שנים. בתקופת השלטון המוסלמי אסרו על הצלצול בפעמונים, בהיותו ביטוי לדת כופרת המגיע לכל אוזן. בכל ארצות האסלאם השתמשו אז בכנסיות בסימנדרון, שהמוסלמים התירו את השימוש בו כי לפי המסורת שלהם בכלי זה, המכונה בערבית נאקוס, השתמש נח כדי להזעיק את פועליו לעבודת בניין התיבה.

כל הצלצולים והנקישות לא משתווים לקונצרט של פעמוני הכנסייה, עליהם מנגן נזיר המתמחה בכך, בעת התפילה בחגים ובימי ראשון. במגדל הפעמונים שמעל לכנסייה יש כמה פעמונים בגדלים שונים והם משמיעים מנגינה מיוחדת, ערבה מאוד לאוזן.

אחד הדברים המאפיינים את אווירת המנזר היא הדממה השוררת בו. קול הפעמונים והגונגים למיניהם, הבא במפתיע והולך ומתגלגל בין מצוקי הקדרון, מעצים את חוויית השקט. כאן הבנתי את המטאפורה "קול הקורע את הדממה".

שלוש מאות שמונים וחמש מדרגות

בארבעת ימי שהותנו במנזר נוכחנו שעות ארוכות בטקסים הרבים, תפשנו שלווה בנקודות התצפית הרבות שבמקום ושוחחנו עם הנזירים. חלק מזמננו הקדשנו לסיורים ולתגליות בלבירינט הגדול של מעברים, כוכים, תאים והמון המון מדרגות. בלילה, לאור בדל ירח וכמה עששיות נפט שנתלו פה ושם, הייתה לסיורים אלה אוירה של מסתורין שהזכירה לי קטעים מ"שם הוורד".

אחרי שיטוטים רבים למדנו להכיר את המנזר. בחומה המקיפה אותו משלושה צדדים ניכרים אותות השיפוצים הרבים שנעשו בה. בצד הפונה לקדרון יש תהום עמוקה ואין צורך בחומה. אל החלק הגבוה של החומה דבוק מגדל יוסטיניאנוס, שגובהו 18 מטר ובו שכנה ספריית המנזר שהועברה לפטריארכיה בירושלים כדי לשמר את אוצרותיה. לא רחוק ממנו נמצא בחומה השער הראשי, שער קטן אך כבד מברזל. מבפנים לשער בית השער וממנו יורדות מדרגות תלולות אל חצר המנזר הקטנה. מסביב לחצר פתחי שתי הכנסיות היותר חשובות, כנסיית מרים הגדולה וכנסיית ניקולס הקדוש שהוזכרו מקודם, והכניסה לחדר האורחים. במרכז החצר, מתחת לכיפה נוצצת, מקום קברו של סבאס ובפינתה שני מכסי אבן המכסים על חללים תת קרקעיים שבהם מניחים את גוויות הנזירים שמתו. כדי לכבד את המתים נערכים בחצר כמה טקסים יפים: טקס קידוש המים, קידוש הלחם וקידוש פרי האדמה - תערובת של חיטה קלויה, אגוזים ופירות יבשים.

החצר היא צומת, ממנה מוליכים מעברים ומדרגות לכנסיות השונות (שבע כנסיות במנזר), למגורי הנזירים ולמבני השירותים. בחלק התחתון של המנזר נמצאים חדר האוכל והמטבח ולידם המאפייה הישנה. מהמאפייה יורד גרם מדרגות ארוך לתחתית הקדרון. שם נמצא המעיין הקדוש. על פי המסורת סבל סבאס בשנת בצורת מצמא והתפלל לאל שיביא לו מים. אז הוא נשא עיניו וראה חמור חופר ברגליו גומה באדמה ושותה ממנה. כך התגלה המעיין, היחיד בכל הסביבה, השופע מים זכים המשמשים במנזר לשתייה. תושבי האזור, מוסלמים כנוצרים, מאמינים בכוחו של המעיין לרפא עקרות. לכן יש שער קטן בחומה המקיפה את המעיין, דרכו באות נשים לשאוב מים מרפאים.

מישהו ספר 385 מדרגות ממגדל יוסטיניאנוס שבראש המנזר עד למעיין שבתחתיתו. מי שמתגורר במרסבא חייב לעלות ולרדת עשרות מדרגות ביום. אויר צח, מים זכים, מזון בריא ושלוות הנפש יחד עם הפעילות הפיזית הכרוכה בטיפוס במדרגות מבטיחה בריאות וחיים ארוכים לנזירי מרסבא. אולי באמת השלווה והבריאות עדיפים על החיים המטורפים שלנו, על אף כל הפינוקים שבהם...

(2323 מילים)

התפרסם ב"מסע אחר" גליון 235 אפריל 2011

איסטנבול היא אחת הערים היפות בעולם ויופייה משתנה עם עונות השנה, אבל שיא יופייה של העיר חל באביב. העצים מלבלבים והשמש זורחת אחרי חורף קר וגשום. מאז שנת 2006 מוכפל היופי הזה: העירייה שותלת שלושה מיליון פקעות של צבעונים, מאות זנים, צבעים וצורות, ואיתם אלפי פרחי יקינטון, בכור אביב ושאר פרחי-אביב צבעוניים. בפארקים, בגנים, בכיכרות ולצידי הכבישים שפע של פריחה ההופכת את העיר לשטיח תורכי צבעוני ענק.

אכן, הצבעונים חזרו לאיסטנבול, ובגדול. צבעונים נקשרים אצלנו - יחד עם טחנות רוח, כפכפי-עץ וגבינה צהובה - להולנד. הידעתם כי הצבעונים הגיעו להולנד מאיסטנבול, הפכו לשיגעון ציבורי ולבועה כלכלית שהתנפצה ואחרי מאה שנה חזרו לאיסטנבול בתקופת פריחה (תרתי משמע) אמנותית וחברתית שכונתה תקופת הצבעונים?

טוליפומניה – שיגעון הצבעונים

מינים שונים של צבעוני-בר גדלים במזרח התיכון וגם אצלנו, בישראל. לאיסטנבול הגיע הצבעוני, כפרח תרבותי המפאר גנים, מאיראן במאה החמש-עשרה, סמוך לכיבוש העיר על ידי העות'מאנים, והתחבב על ידי התושבים.

המאה השבע עשרה הייתה תור הזהב של הולנד. ארצות השפלה התאחדו נגד הכיבוש הספרדי וקמה הולנד העצמאית. נכבשו מושבות, בעיקר במזרח הרחוק, והמסחר ההולנדי על פני ימים פרח. פרוטסטנטים שנרדפו בארצות קתוליות מצאו מחסה בהולנד ואיתם יהודים שגורשו מפורטוגל. אלה ואלה היו סוחרים מוכשרים, אמסטרדם הפכה למרכז מסחר עולמי והולנד - לארץ עשירה.

אוגייר דה בוסבק (Ogier de Busbecq)היה שגריר האימפריה הרומית הקדושה בחצר הסולטאן. הצבעונים כה מצאו חן בעיניו עד שבשנת 1593 שלח צרור פקעות לבוטנאי פלמי מפורסם באוניברסיטת ליידן. ההוא שתל את הפקעות ונפעם מהתוצאות. הצבעונים אהבו את אדמת הולנד ואת אקלימה ופריחתם הייתה מרהיבה. ההולנדים אהבו את הצבעונים, ומה שקרה אחר כך נודע בשם טוליפומניה – "שיגעון הצבעונים".

היו מעט פקעות וביקוש רב ומחיר הצבעונים טיפס ועלה. אנשים התחילו להשקיע בפקעות צבעונים מתוך כוונה לעשות רווחים קלים ומחירם עלה עוד יותר. יש טוענים שמגפת דבר שפרצה באותם ימים גרמה להולנדים לאבד את שיקול דעתם המפורסם ולהפוך למהמרים. בשנים 1635 עד 1637 עסקו הכל, מפועלים פשוטים ומנקי ארובות ועד סוחרים עשירים בעלי ממון, בקנייה ובמכירה של פקעות. פותחו זנים חדשים, וכמה מהנדירים שבהם זכו למחירי עתק. הקונים השתוקקו בעיקר לזנים נדירים, שלהם פרחים מפוספסים. כיום אנו יודעים שהפסים הכהים על רקע לבן או צהוב בפרחי הצבעונים הם בעצם תוצאה של מחלת וירוס המכונה וירוס המוזאיקה שגם בימינו גורם ליצירת צמחים בעלי פסים ירוקים ולבנים וגורם לנזקים בצמחי תרבות ממשפחת הסולניים (עגבניות ותפ"א). עבור פקעת של צבעוני בשםThe Viceroy שילמו למעלה מ-3000 פלורין בעת שבעל מקצוע הרוויח 300 פלורין בשנה ופועל מקצועי – 150. ידוע על מישהו שנתן בתמורה לפקעת אחת של צבעוני מפוספס בשם סמפר אוגוסטוס כ-50 דונם אדמה. מחיר פקעת נדירה היה שווה למחיר כרכרה עם סוסים ואפילו למחיר בית על גדות התעלה באמסטרדם. על הרקע הזה כתב אלכסנדר דיומא את הרומן המפורסם שלו "הצבעוני השחור". כילד קראתי את הגרסה העברית לילדים שנקראה בעברית "החבצלת השחורה" (המתרגם כנראה לא ידע בוטניקה).

בימים ההם עדיין לא הייתה בהולנד בורסה לפרחים והקניות והמכירות נערכו בפונדקים מיוחדים. כיוון שהגידול הוא עונתי, נמכרו מראש חוזים למכירת כמות מסוימת של פקעות בתאריך מסוים במחיר מסוים. כיום הדבר מקובל בכלכלה ונקרא "חוזים עתידיים", ספקולציה נפוצה בכל הבורסות בעולם. למעשה, רוב המסחר התנהל כך שבעצם לא עברו מיד ליד לא פקעות ולא כסף, אלא שטרות התחייבות. את שיגעון הצבעונים ניתן לדמות כיום לשיגעון הפירמידה שסחף את אלבניה לפני כמה שנים וכמעט גרם לפשיטת רגל של המדינה. גם שיגעון הצבעונים לא נגמר בטוב. בפברואר 1637, במסחר שהתנהל באחד הפונדקים, לא נמצאו קונים לפקעות שהוצעו למכירה. מייד החל מחירן לרדת ונסחף למפולת כללית. תוך ימים אחדים נותרו כל משוגעי הצבעונים ללא רכוש, ובידם חוזים חסרי ערך וחובות – מפולת הדומה למשבר בארצות הברית בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

תקופת הצבעונים

הסולטאן אחמד השלישי שמשל באימפריה העות'מאנית בין השנים 1703-1730, כמאה שנים אחרי שיגעון הצבעונים בהולנד, התפרסם בעיקר בכך שהיה הסולטאן היחיד שהצליח להכות את הרוסים בקרב, אך מסיבות שונות הוא לא ניצל את ההזדמנות לכבוש את רוסיה. אחמד השלישי היה ידוע כרודף תענוגות אך גם כמֶצֶנַט של אמנויות ומדעים. למעשה מי ששלט באימפריה היה חתנו, הווזיר הראשי, שנטה למערב, הידק את הקשרים עם אירופה וייבא תרבות מערבית לתורכיה. בזמנו אימצו התורכים את סגנון הבארוק באמנות ובאדריכלות וזה הפך אצלם, בתערובת עם סגנון מזרחי, לבארוק העות'מאני המפורסם הבולט עד היום בארמונות ובמיסגדים באיסטנבול. בימיו הוכנס לאיסטנבול הדפוס הראשון במזרח שהדפיס באותיות ערביות, למרות התנגדות הממסד הדתי. אבל יותר מכל התפרסם אחמד השלישי באהבתו לצבעונים, עד כי ימי מלכותו כונו "תקופת הצבעונים".

בתקופת הצבעונים חזרו הפרחים היפים האלה, במגוון זנים, לתורכיה מאירופה – כנראה מהולנד. אנשי החצר והאליטות נסחפו בשיגעון ושוב נסחרו זנים נדירים בסכומים אסטרונומיים. אנשי החצר התחרו ביניהם בגני הצבעונים שלהם ובעונת הפריחה היו מקיימים מסיבות גן, משהו בדומה למקובל ביפן בעת פריחת הדובדבן, שבהן היו יושבים ומתבוננים בריכוז בפריחה.

הצבעונים פרחו לא רק בגנים. הם היו אלמנט מרכזי באמנות ועיטרו אריחי חרסינה, שטיחים, רקמות בגדים וציורים ומשוררים הרבו לכתוב שירים על הפרח שהפך סמל לתקופה של הֶדוניזם. חמת המון העם על הבזבוז והפאר עלתה ומהפכה עממית שפרצה ב-1730 הביאה לסילוק הסולטאן מכיסאו. שש שנים מאוחר יותר הוא הורעל, כסולטאנים רבים אחרים, והלך לעולמו. הצבעונים נעלמו מהגנים ושבו והופיעו בתורכיה רק בשנים האחרונות, שבהן הפך הצבעוני לפרח הלאומי, לסמל לשכת התיירות התורכית ואלמנט דקורטיבי במטוסי חברת התעופה התורכית. אגב, שימו לב: לעומת הצבעוני ההולנדי המעוגל והכדורי, הצבעוני החביב על התורכים מוארך ועלי הכותרת שלו חדים כסכינים.

זו השנה החמישית שהצבעונים שבו וכבשו את איסטנבול. באפריל ובמחצית הראשונה של מאי (ימי הפריחה תלויים במזג האוויר ויכולים להקדים או לאחר בשבוע-שבועיים) הופכת איסטנבול ל"צבעונית". שוב יוצאים האיסטנבולים לגנים ולפארקים להתבונן במאות הזנים השונים. המבקרים באיסטנבול יתפעלו ממראה הצבעונים הממלאים את העיר על אתריה השונים (העירייה שותלת מדי שנה כשלושה מיליון פקעות של צבעונים). מומלץ לנסוע לפארק אמירגאן (Emirgan)הנמצא במעלה הבוספורוס, בצד האירופי, שבו נשתלים אלפי צבעונים מזנים שונים. כדאי לשבת באחד הקיוסקים העות'מאניים שהפכו לבתי קפה ולהתבונן בכל היופי הזה, על רקע המיצר הכחול. כדאי גם לרדת בפארק יילדיז(Yildiz) הנפלא היורד גם הוא אל הבוספורוס, מאורתקוי. בשנה שעברה פיזרו בשבילי הפארק שבין ערוגות הצבעונים צבעונֵי ענק מפיברגלס שאמנים קישטו אותם כדוגמת האריות בירושלים, הפרות והפינגווינים בתל אביב והסוסים בפתח תקוה. גם בפארק גולחאנה (Gulhane)היורד מארמון טופקפה לאמינונו יש שילוב נפלא של ערוגות הצבעונים ונוף הבוספורוס. בגנים שבין "המסגד הכחול" ואיה סופיה יש אוסף צבעונים נפלא ובהזדמנות זאת כדאי להציץ בצ'סמה (סביל, רהט) הנהדר, בסגנון בארוק עות'מאני, שהוקם בימי אחמד השלישי, הניצב מול הכניסה לארמון טופקפה. את פריחת הצבעונים מלווה פסטיבל הצבעונים הכולל אירועים, תערוכות ותהלוכות ואת פרטיו כדאי לחפש באינטרנט.

רגע של תורכית

המילה "צבעוני" בשפות אירופיות היא טוליפ (Tulip)ומקורה במילה הפרסית טולבנד (tulbend)שמשמעותה מצנפת בעברית, טורבאן בשפות אירופיות. כלומר, מקור המילה טוליפ מהמילה טורבאן – כי הפרח מזכיר בצורתו מצנפת.

צבעוני בתורכית הוא לאלה (Lale). כמו בעברית, כשכותבים לאלה באותיות ערביות (כך נכתבה התורכית עד הרפורמות של אתא תורק) מקבלים אללה בשיכול אותיות. כך קיבל הצבעוני גם משמעות של סמל דתי ומקובל לעטר בפרח זה את כריכת הקוראן.

על העלוי-בקטשי בתורכיה ועל חגיגות חג'י בקטש

קפדוקיה ההיא חבל ארץ במרכז תורכיה המושך אליו תיירים רבים בזכות התצורות הגיאולוגיות המוזרות שלו, הערים התת קרקעיות והכנסיות העתיקות החצובות בסלעי הטוף הוולקני. מעטים התיירים אשר בדרכם לקפדוקיה נעצרים בעיירה הקטנה חג'י בֵּקטַש, השוכנת בשוליה הצפוניים של קפדוקיה, אף כי היא אחד המקומות המעניינים ביותר בתורכיה.

בחג'י בקטש פחות מעשרת אלפים תושבים. רובם מתפרנסים מחקלאות, חלקם ממסחר זעיר ויש מהם העוסקים בגילוף כלי אבן יפים במיוחד מאבן מקומית, דמויית בהט, המכונה "אבן-שמנת". בלב העיירה שוכן קומפלקס של מבנים מיוחד במינו, הנחשב לאחד האתרים המקודשים היותר מעניינים באסיה מהבחינה האדריכלית. אתרים מקודשים נוספים מפוזרים בעיירה ובסביבותיה ומושכים אליהם עולי רגל משך כל ימות השנה. אבל בשישה עשר באוגוסט הופכת העיירה המנומנמת למרכז הומה של עשרות אלפי צליינים, מהם תורכים, כורדים, ערבים, אלבנים ועוד. כולם שייכים לכת - או דת - מיוחדת במינה המכונה עלֵווי-בֵּקטַשי אשר למרות שהיא מונה מיליוני מאמינים, מעטים המכירים אותה.

קדוש בדמות יונה

במקומות רבים בעיירה ניצבים פסלים ותלויות תמונות בהן נראה חג'י בקטש וֵלי מחזיק בחיקו איילה ומלטף אריה, סמל להטפת השלום שהיא עיקר תורתו, או נושא יונה שהיא האטריבוט שלו. דמותו של חג'י בקטש ולי (חג'י הוא חג', תאר למי שעלה לרגל למכה. ולי הוא קדוש בתורכית) שזורה בדמיון ובמציאות היסטורית גם יחד, וקשה להפריד ביניהם. הוא נולד במאה ה13- להורים תורכים בחורסאן - אז מדינה מוסלמית חשובה - כיום חלק מאוזבקיסטאן ומתורכמניסטאן. בשלהי המאה ה13- הגיע חג'י בקטש לאנטוליה. חסידיו טוענים שהוא הגיע בדמות יונה ונחת על גבעה סמוך לחג'י בקטש, שאז נקראה בשם אחר. הוא היה צוּפי (קרי סוּפי, מיסטיקן מוסלמי), בעל כריזמה ובעל ידע רב במדעים ובתיאולוגיה. חג'י בקטש ייסד טריקה (מיסדר) צופי שנקרא על שמו, בקטשייה, שהפכה במשך הזמן למיסדר הסופי החשוב ביותר באימפריה העות'מנית. שליחיו עסקו בהפצת תורתו שדגלה בסובלנות, בחינוך ובשלום והגיעו לכך שהם הפכו לממונים על חינוך היֵניצֵרים.

היניצרים ("חיילים חדשים" בתורכית) היו במקורם ילדים נוצרים שנתפסו על ידי שליחי הסולטנים, אוסלמו וחונכו על ידי הבקטשים, והיו הצבא החזק והיעיל של האימפריה העות'מאנית. מעניין שדווקא צופים מבית מדרש שדגל בשלום עסקו בחינוך אנשי הצבא. מכל מקום, רוב היניצרים היו בסופו של דבר חברים במסדר הבקטשייה. במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה צברו היניצרים כוח רב ואיימו על הסולטאן מחמט השני עד שהוא חיסל את כולם. אז גם בוטל מיסדר הבקטשייה וכל נכסיו עברו למיסדר הנקשבנדייה, מיסדר צופי אחר שהייה נפוץ ברחבי האימפריה העות'מנית ובעצם קיים עד היום הזה.

חג'י בקטש בחר בעיירה זו למושבו, וכשמת - נקבר בה. העיירה שינתה את שמה לחג'י בקטש וקברו הפך למרכז של עלייה לרגל.

מתפללים אל עץ

המראה הכללי של הטֵקֵה (בתורכית: מקום מושב של צופים, בערבית זאווייה או ח'נקה) מדהים. חלק מהמבנים נבנו במאות ה15-14- אך את צורתו הסופית קיבל במאה ה16- ובולט בו סגנון הבנייה הסלג'וקי, עם כיפות קוניות או בצורת פירמידה. בשנת 1925, עם הקמת הרפובליקה והחלת האיסור בחוקה על כל פעילות דתית, נסגר המקום וכתבי היד והחפצים העתיקים והקדושים שהיו בו הועברו למוזיאון האתנוגרפי באנקרה. בשנת 1964 נפתח המקום כמוזיאון, כדוגמת אתרים דתיים רבים בתורכיה, והחפצים הוחזרו מהמוזיאון באנקרה והוצגו לקהל. המקודש שבין החפצים הוא קטע מסורה בקוראן שנכתבה על עור צבי וכתב אותה, לפי המסורת, הח'ליף עלי בכבודו ובעצמו. עד היום המקום הוא באופן רשמי מוזיאון שהכניסה אליו בתשלום אך הפולחנים בו שבו והתחדשו בשנים האחרונות.

במקום שלוש חצרות, האחת פנימה לשנייה, ובהן מבנים ששימשו למגורי הצופים, לאירוח ולטקסים ומבני קבורה. עולי רגל, רובם מהעלווי, מגיעים לכאן במשך כל ימות השנה. רובם כפריים, אנשים פשוטים, רבים מהם כורדים בבגדיהם הלאומיים. באות משפחות, על זקניהם וטפם, נשים עקרות, גברים המבקשים מרפא ומזל וכיוצא בזה. הם מתבוננים במוצגים אך בעיקר עוסקים בטקסים: יש המתקרבים אל הקברים בזחילה, צועקים צעקות מוזרות, בוכים ומנשקים את המצבות וכורעים לידן בתפילה חרישית. בעיקר מתרכזים עולי הרגל במבנה הראשי, העתיק ביותר, שבו אולם טקסים עתיק ומוזר שתקרתו עץ וממנו כניסה לקבר חג'י בקטש ולתא ההתבודדות שלו. קברי קדושים רבים מצויים באולם, בכניסה למבנה ובחצר והמבקרים עוברים מהאחד לשני, מנשקים את האבנים ומתפללים.

ליד המבנה המרכזי ניצב קבר בלים סולטן שעמד בראש הבקטשייה בסוף המאה ה15- ובתחילת המאה ה16- והביא לפריחת המיסדר. גם קבר זה שוכן במבנה סלג'וקי עתיק ולפניו עומד עץ תות שבע ימים, שענפיו הכפופים והמעוותים מזוקן נתמכים על ידי סמוכות. לפי האמונה ניטע העץ על ידי חג'י בקטש עצמו. פעם היו קושרים סמרטוטים לענפים, אך העץ כמעט מת משפע הבדים וכיום הדבר אסור. לכן עומדים האנשים ליד העץ, כפיהם פרושות בתחינה והם מתפללים אליו. העלווים מאמינים בגלגול נשמות בעצים ובאבנים ולכן הם מקדשים אותם, אך על כך נספר בהמשך.

ב16- באוגוסט, יום החג, אי אפשר להתקרב לטקה. אנשים עומדים שעות בתור כדי להדחק ולהגיע אל כל אחד מהמקומות הקדושים.

מוסלמים או כופרים

מי הם העלווי-בקטשי?

בין אנשי המדע החוקרים את העלווי-בקטשי קיים ויכוח על הגדרתם: האם הם מהווים דת סינקרטית, קבוצה שיעית, מסגרת חברתית, חבורת כופרים או קבוצה הטרודוקסית שפרשה מהאסלאם. חילוקי דעות קיימים גם על מספרם וההערכות נעות בין 7% ועד 25% מתושבי תורכיה, כלומר בכל מקרה הם מונים מיליונים רבים. עד המאה העשרים הם נרדפו על ידי הממסד העות'מאני-סוני ולכן הם פעלו בסתר, התחזו למוסלמים סונים ופולחנם היה סודי. עם כינון הרפובליקה, כאשר כל פעילות דתית נאסרה על פי החוק ואנשי דת נאסרו ומרכזי דת נסגרו, סבלו העלווי פחות מאחרים כי נחשבו לכופרים, לא מוסלמים. בנוסף נזקפה לזכותם התמיכה שהם תמכו באתא תורק וברפובליקנים מראשית דרכם. כיום פעילותם גלוייה, מסתרי דתם ידועים ברובם ובשנות השבעים אפילו הייתה מפלגה עלווית מרכסיסטית שפעלה זמן קצר. אולם בשנים האחרונות, עם עליית האסלאם הפוליטי בתורכיה, הם שוב סובלים מרדיפות.

בשנת 632 מת מוחמד, נביא האסלאם, ואת מקומו בראש האימפריה החדשה המתרחבת תפסו הח'ליפים (המחליפים). הח'ליף הרביעי היה עלי, שהיה גם בן דוד למוחמד וגם בעלה של פטמה, בתו היחידה של מוחמד. לאחר שעלי נרצח חל הפילוג הגדול באסלאם. תומכי עלי טענו שהח'ליפות מגיעה לצאצאיו, שהם היחידים שלהם קשר דם לנביא. מולם עמדו תומכי משפחת אומייה שמרכזה היה בדמשק ושבניה עמדו בראש הצבא המוסלמי. בנו הראשון של עלי, חסן, נרצח על ידי בני אומייה. בנו השני, חוסיין, שטען לכתר הח'ליפות, הכריז מלחמה על בני אומייה ויצא לקרב נגד הצבא המוסלמי החזק בראש קומץ נאמנים. בקרב שנערך בכרבלא, עיר בעירק, ניצחו (כמובן) החזקים את המעטים וכמעט כל בני משפחת עלי נרצחו. אז נפרדו התומכים בצאצאי עלי מהזרם האסלאמי המרכזי, שלימים ייקרא סוּנה, ויצרו את הפלג המכונה שיעה (סיעה).

התיאולוגיה השיעית זהה במידה רבה לסונית אך השיעים פיתחו דוקטורינות ומנהגים מיוחדים להם. הם רואים את עצמם כמובסים ודפוקים. עד היום הם חוגגים את העשורה, היום העשירי בחודש מוחרם, הוא יום קרב כרבלא בו הם מכים את עצמם עד זוב דם. מאחר ובדרך כלל הם היו מיעוט נרדף הם פיתחו דרכים להסוואת זהותם. הם מאמינים בשושלת של אימאמים, מצאצאי עלי, שאמורים למלא את מקום הח'ליפים בראש האסלאם ומיוחסות להם תכונות על-אנושיות.

השיעים שבו והתפלגו פעמים רבות וכתות וקבוצות דתיות רבות מקורן בשיעה, חלקן ספגו השפעות של דתות ואמונות מחוץ לאסלאם. הידועים בהם הם האיסמעאילים, הפאטימים והחשישיים שיצאו מהם, הדרוזים, הבהאים ועוד. הפילוג הגדול בשיעה חל בויכוח על מהות האימאם השביעי בשושלת האימאמים. אז התפלגו למאמיני האימאם השביעי ולמאמיני האימאם השניים עשר. בין האחרונים - השיעים של איראן ושל לבנון.

מהשיעים של האימאם השניים עשר (המכונים את'נא-עשרייה) התפלגו כמה קבוצות שכונו ע'וּלוּ ("מגזימים" או "מפריזים" בערבית). אלו הקצינו את אמונתם בעלי ובצאצאיו עד כדי האלהתם. הם קבלו מהנצרות את רעיון גלגול האלוהים באדם (ישו) ואת רעיון השילוש הקדוש, הוסיפו אמונות גנוסטיות, זורואסטריות, בודהיסטיות ותורכיות-שמאניות ויצרו דתות סינקרטיות (מקובצות). החשובות בדתות אלה הם הנוּצֵיירים (עלווים) שרובם יושבים בסוריה (ובכפר רג'ר שכיום בשלטון ישראל) ואף השלטון בה נתון בידיהם, אך יש רבים מהם בדרום-מזרח תורכיה, קבוצה המכונה אהל אל-חק (אנשי הדת) בפרס והעלווי (אֵוי בתורכית זה בית. בית עלי) בתורכיה. העלווי מעריצים קדושים, ומעריצים את חג'י בקטש עד כמעט האלהתו, ולכן מכנים אותם גם עלווי-בקטשי. רבים מבלבלים בין העלֵווי והעָלָוּוּים (הנוּציירים), שרב הדמיון ביניהם.

העלווי מכריזים עצמם כמוסלמים אך המוסלמים רואים בהם כופרים, ומבחינתם בצדק. הם אינם מתפללים חמש פעמים ביום, אינם צמים ברמדאן, הם שותים יין (ואפילו מקדשים אותו). את החג' הם מקיימים כעלייה לרגל לחג'י בקטש ואף קוראים לאחת הגבעות הסמוכות "הר ערפאת" ולמעיין סמוך בשם "זם-זם", שמות שני אתרים מקודשים במכה. אין הם מפרידים בין גברים ונשים. יתרה מכך: במקום להתפלל הם רוקדים, ריקודים מקודשים, גברים ונשים יחד. הריקוד הוא הביטוי החיצוני המיוחד והמרתק ביותר של הפולחן העלווי. יחד עם הריקוד התפתחה אצלם השירה והמוסיקה העממיים.

אדומי המצנפת

כאמור, מצויים העלווי ברוב חלקי תורכיה, היו מהם בתקופה העות'מאנית גם בבלקנים והם קיימים עד ימינו באלבניה. עד שנות השישים למאה העשרים היו רובם ככולם כפריים אך עם תנועת העיור בתורכיה התפתחו מרכזי עלווי עירוניים.

יש דעות שונות באשר למקור העלווי. יש רואים בהם קבוצות תורכיות-שמאניות שקבלו חלק מהאסלאם שתבלו אותו בדתות אחרות שהיו מקובלות בסביבתם. אחרים רואים בהם צאצאי הנוצרים הביזנטים, שאוסלמו בעל כורחם אך המשיכו לשמור על חלק מהפולחן הנוצרי. מתקבלת יותר על הדעת הדעה שמקורם בשיעים שישבו באימפריה העות'מאנית. במאה ה16- עלו לשלטון בפרס הצפאווים (אשר שלטו בה עד שגורש השאח האחרון על ידי האייטולות), שהיו שיעים והקימו מחתרת שיעית באנטוליה כנגד העות'מאנים. אנשי מחתרת אלו כונו "קיזיל באשים" ("אדומי המצנפת") - שם שעדיין יש המכנים בו את העלווי. קשה לעקוב אחרי ההיסטוריה שלהם כי הם כמעט לא מופיעים ברשומות עות'מאניות ולמעשה הם נזכרו לראשונה רק בשלהי המאה ה19- על ידי מיסיונרים נוצרים שראו בהם נוצרים במחתרת.

אבנים מהלכות ומדברות

ביום החג, ה16- באוגוסט, משנה חג'י בקטש את פניה. עשרות אלפי עלווים מגיעים במשאיות ובאוטובוסים וגודשים את רחובות העיירה. רובם משתכנים במחנה אוהלים ענק המוקם במיוחד עבורם. אחרים מציבים אוהלים בחצרות, בגנים ובסמוך למקומות הקדושים להם ורבים גרים בבתי הספר ובמוסדות ציבור. מרכז העיירה הופך לשוק ענק, בו מוכרים בעיקר תמונות ופסלי קדושים, קלטות של מוסיקה עלווית אך גם מזכרות, חפצי נוי, בגדים וסדקית. המראה של מסחר, חגיגה עממית, פוליטיקה ופולחן המשולבים זה בזה מזכיר לי במידה רבה את ההילולה על קברו של הבבא סאלי בנתיבות. גם כאן, כבנתיבות, תופסים פוליטיקאים הזדמנות להופיע בפני ההמונים והחגיגות נפתחות בנאומים של נשיא תורכיה ושל פוליטיקאים בכירים אחרים. בכיכר העיר, באולם הספורט ובאצטדיון מתקיימים מופעים רבים, המושכים קהל רב. יש אפילו תיאטרון-רחוב, של ילדים, המציג את סיפורו של חג'י בקטש ולי.

נכנסנו לחורשה קטנה שהייתה נטועה בחצר בית ספר. משפחות משפחות של עלווי ישבו בצל העצים ושפתו קנקני תה על גזיות. ליד רחבה קטנה ישבה קבוצה של עלווי, בני כל הגילים. שניים ניגנו על בָּגלַמָה (כלי פריטה תורכי עממי, הכלי המקובל על העלווי) וכתריסר גברים ונשים רקדו על הרחבה, כשהם שקועים בתנועות המחול. כשסיימו, ניצבו בשורה מול המנגנים, קדו להם לאות תודה והתיישבו לנוח. סֵוגי, נערה כורדית נאה מדרום מזרח תורכיה, ניגשה אלינו בסקרנות ומייד התיידדנו. היא הציגה לפנינו את משפחתה: נערים שהזרים עוררו את סקרנותם, גברים בתלבושת תורכית - מכנסיים רחבים, מותנייה וכובעי-קסקט - ושתי זקנות, עגלגלות ככדורים, שהיו לבושות בבגדים כורדיים מסורתיים ועסקו בפעלתנות בבישול ארוחת הצוהריים. כמובן שהוזמנו להצטרף.

אחרי הארוחה נסענו עם משפחתנו החדשה לבֵּשטַשלַר (חמש אבנים), אחד מהאתרים המקודשים שבסביבת חג'י בקטש. רבים מהעלווי מעדיפים לבלות באתרים שמחוץ לעיר, היכן שהם יכולים לקיים את טקסיהם באין מפריע.

"חג'י בקטש ולי היה רועה של פרות העיירה", סיפרה לנו סוגי את סיפורו של המקום,"יום אחד הודיע לתושבים שלא יוציאו למחרת את הפרות למרעה כי זאבים יטרפו אותם. התושבים לא האמינו לו, שלחו את הפרות והן נטרפו. אז העמידו את הקדוש למשפט.

'מי הם עדיך שיעידו שהפרות נטרפו ולא גנבת אותם?' –שאלו השופטים.

'כל האבנים שמסביב', ענה הקדוש, ומייד החלו כל סלעי הסביבה לנוע אל העיירה.

'לא!', צעקו השופטים בפחד, 'מספיקים לנו חמישה עדים' וחמשה סלעים גדולים התגלגלו ובאו לאולם המשפט והחלו לדבר ולהעיד לטובת הקדוש.

ואכן העלווים, שכאמור מעריצים חפצים דוממים, מצביעים על גבעה חשופה שעליה חמישה סלעים שחורים גדולים ומכנים אותם "חמש אבנים מהלכות ומדברות" –בקיצור –חמש אבנים.

גבעת חמש האבנים רחשה פעילות. אנשים עברו מסלע לסלע ונישקו אותם. נשים קשרו סמרטוטים לעץ קטן והדליקו נרות ליד מצבות שחוקות מזוקן. אחרים חיפשו באדמה גבישים קטנים הידועים כמביאי מזל, סידרו אבנים בערמות ועסקו בכל מיני פולחנים משונים.

מגבעת חמש האבנים הוליכה שורה של דוכנים לגבעה שנייה שלידה חורשת צפצפות. בחורשה ניצב בית בן שתי קומות. בקומה השנייה התגוררו בחדרים קטנים מאות עולי רגל. בקומה הראשונה הייתה שורה ארוכה של תנורים עליהם בישלו אורז ובשר. מאות עולי רגל סעדו את ליבם מתחת לעצים.

הדייסה של נח

בסמוך, על גבעה קטנה, היה מתחם מגודר שבמרכזו גֵ'ם-אווי ("ג'ם" הוא הפולחן העלווי, "אווי" –בית), מרכז פולחן. משפחות משפחות ישבו בצל העצים שבמתחם. רבים התרכזו סביב מנגנים ומספרי סיפורים –בין העלווי יש מעין טרובדורים, מנגנים ומספרים עממיים.

נכנסנו עם מארחינו לג'ם-אווי, מבנה עגול מרופד שטיחים שהיה מלא מפה אל פה. על הקירות היו תלויות תמונות של קדושים, דבר בל יימצא במסגד מוסלמי. במגרעת שבקיר, על גבי ערמת שטיחים, מתחת לתמונה של חג'י בקטש, ישב הדֵדֵה, השייח' של המקום, גבר נאה בגיל העמידה חנוט בחליפה ובעניבה. לפניו היה פרוש שטיח ירוק. כל מי שנכנס לג'ם-אווי ניגש קודם וכרע על השטיח אל מול הדדה. דממה שררה באולם.

אחרי התארגנות קצרה קמו שש נערות ושישה גברים מקבוצת ידידינו ונעמדו בשורה מול הדדה, מברכים אותו בקידה. לאחר תפילה קצרה החלו לרקוד לקול צלילי הבגלמה. כחצי שעה רקדו, בתנועות קצובות ומתואמות ובחן רב. כשסיימו ברכו את הדדה שנית והטקס הסתיים.

ביקרנו בעוד כמה אתרים קדושים, בהם התרכזו עלווי רבים שרובם התגוררו באוהלים. במקום אחד הייתה מערה שלפי המסופר חג'י בקטש ולי התבודד בה. תור עצום השתרך ליד הכניסה הזעירה למערה. האנשים נכנסו אחד אחד וזחלו-יצאו מאשנב שבצד השני של המערה. במקום אחר עמדו בתור להכניס יד לחור שבסלע וליד מזרקה השופעת מים קדושים עמדו בתור למלא בהם בקבוקי פלסטיק, תרופה לכל מחלה. בכלל, נראה שעולי הרגל מבלים את רוב זמנם בתורים.

ביום השני והשלישי התרוקנה העיר ונותרו בה חוגגים מעטים בלבד, אך באתרים הקדושים שמסביבה נמשכה הפעילות. קבוצות רוקדים המשיכו להגיע לג'ם-אווי וביום השני של החג בישלו בתנורים שליד חמשת האבנים עַשוּרה להמונים.

העשורה היא דייסה מתוקה המלווה טקסים מוסלמיים. על פי המסורת, כשיצא נח מהתיבה אחרי המבול, ליקט מכל מה שמצא ובישל לעצמו את העשורה. המוסלמים מאמינים שנח יצא מהתיבה ביום העשירי לחודש מוחרם, שהוא גם היום הקדוש לשיעים, יום קרב כרבלא הנחוג בחגיגות העשורה (מהמילה "עשר"). כנראה שמכאן שמו של המאכל, דייסה שבה אגוזים, צימוקים, פירות יבשים, עדשים ושאר דברים טובים.

עמדנו בתור ארוך-ארוך אך סבלני כדי לקבל מנת עשורה. נערה שעמדה לידנו ושמעה שאנו מדברים בשפה זרה, אמרה לנו כי כאורחים אין עלינו לעמוד בתור. היא לקחה אותנו לראש התור, מבלי שאיש יביע מחאה, והטבחים חילקו לנו מנות נדיבות של המאכל הטעים הזה.

עלווי מול מוולווי

בסוף דצמבר מתקיים בקוניה הפסטיבל של המוולווייה, "הדרווישים המחוללים". בדומה לחגם של העלווי, גם בקוניה נערכים מופעים של הדרווישים באצטדיון, במסווה של מופע פולקלור. זו הדרך לקיים בתורכיה טקסים דתיים האסורים על פי החוק. הפסטיבל בקוניה מושך אליו תיירים רבים. בחג'י בקטש, לעומת זאת, לא פגשנו זרים כלל, פרט לקבוצה קטנה של ישראלים שאורגנה על ידי העיתון "חיים אחרים". היחידים שלבשו בגדים אירופיים מהודרים יחסית ובאו במכוניות פרטיות היו עלווי-מהגרים שהגיעו מאירופה, בעיקר מגרמניה. רבים שאלו אותנו מדוע התיירים אינם פוקדים את חג'י בקטש. נראה לי שהסיבה טמונה בהבדל בין המוולווים והעלווי: לראשונים מוסיקה מתוחכמת, המשרה קסם על שומעיה וסחרור הדרווישים מעניק לצופים בו חוויה רוחנית. המוולווים גם מפורסמים בעולם בכתביו ובשיריו של מייסדם, ג'לל א-דין רומי. לעומת המוולווים, המוסיקה של העלווי היא עממית ואינה כה ערבה לאוזן המערבית, ולריקודים חסר הקסם המיסטי. אולי דווקא משום כך נהנינו במיוחד מטקסי העלווי הפשוטים, העממיים והכובשים את הלב בכנותם.

הסירה שבורת התורן

כנסיית הקבר, המקום הכי קדוש לנוצרים בעולם, מי לא מכיר? וגם אלה המכירים אותה ברובם מכירים בעצם רק חלק ממנה. בכנסיית הקבר, המבנה המורכב והמסובך ביותר בירושלים, בנוסף על החדרים והכוכים והפינות הגלויים לעיין יש בה חלקים הסגורים לקהל, רובם עמוק באדמה, מתחת לרצפת הכנסייה. כאן אספר לכם על אחד מהאתרים האלה –הקפלה הארמנית על שם וורטן הקדוש.

כנסיית הקבר למעשה איננה כנסייה, אלא קומפלקס עצום המכיל גם כנסיות, קפלות, ואתרים שונים. חלקים שונים של הקומפלקס הזה נמצאים בחזקת עדות נוצריות שונות. קפלת הלנה הקדושה נמצאת בחזקת הארמנים, המכנים אותה "קפלת גרגורי המאיר", ויורדים אליה במדרגות. ממנה יורדות מדרגות נוספות המוליכות לבור מים עתיק, שבו, על פי המסורת, מצאה הלנה הקדושה, אימו של קונסטנטינוס, את הצלב המקורי שעליו נצלב ישוע. צלב זה, שהיה החפץ הקדוש ביותר לנוצרים, נעלם בקרב קרני חיטין שנערך בין הצלבנים לבין צבאות צאלח אל-דין.

ידידי הארכיבישוף קפיקיאן, שהיה ממונה על החפירות הארכיאולוגיות בפטריארכיה הארמנית והלך לעולמו לפני שנים אחדות, ערך לפני כשלושים שנה חפירות מעבר לקיר של קפלת הלנה וגילה מערך תת קרקעי גדול שבחלק ממנו הוקמה "קפלת וורטן הקדוש" על שם הגיבור הארמני שנלחם בפרסים במאה החמישית לספירה והפך לקדוש. במקום נמצאו שרידי מחצבה ושרידי מבנים שבהם, לדעתו, חיו הנוצרים הראשונים אחרי הצליבה ושמרו את הצלב בבור הסמוך. כמוכן מצא הארכיבישוף חלק מקיר בנוי ועליו ממצא דל ועלוב אך מרגש עד מאוד: ציור גרפיטי שנעשה ביד לא אמונה המתאר ספינה רומאית שתורנה שבור ומתחתיה כתובת "DOMINE IVINUS" שפירושה "אדוננו הלכנו".

לאחר מרד בר כוכבא הרס אדריאנוס את ירושלים והקים במקומה עיר רומאית, "איליה קפיטולינה". על מקום הצליבה הקים אדריאנוס מקדש אלילי גדול, כנראה כדי להעלים את האתר הכי קדוש לנוצרים ולחסל אותו סופית. כמאתיים שנים אחריו עלה לשלטון הקיסר קונסטנטינוס, שמיסד את הנצרות כדת האימפריה הרומית. קונסטנטינוס ציווה להרוס את המקדש האלילי ולהקים במקומו את כנסיית הקבר, מבנה עצום שחלקים ממנו עדיין משולבים במבנה של ימינו. לדעת קפיקיאן ולדעתם של מדענים אחרים, הקיר שעליו מצוירת הספינה היה חלק מהמסד של המקדש שבנה אדריאנוס, שנותר במקומו לאחר שהמקדש נהרס ולימים נעלם תחת מבנה הכנסייה החדש.

כך אמר לי הארכיבישוף קפיקיאן:

"בימים שבין הרס המקדש האלילי וקודם לבניין כנסיית הקבר, כלומר בסביבות שנת 330 לספירה, עמד הקיר הזה חשוף ליד מקום הצליבה. באותם ימים הגיעו צליינים נוצרים מרומא לירושלים. כנראה שבדרכם בספינה בים התיכון נקלעו הצליינים לסערה ותורן ספינתם נשבר, אך הודות לעזרת האל הגיעו בשלום לירושלים. נרגשים הם התייצבו במקום הקדוש ביותר עבורם, משאת נפשם, וכדי להנציח את המסע ואת הביקור ציירו את הציור על הקיר וכתבו את הכתובת, המתייחסת לכתוב בספר תהילים (קכ"ב, א'): 'שמחתי באֹמרים לי בית ה' נלך' – ותשובתם: 'אדוננו הלכנו'."

לדעתי, ולדעתם של נוצרים רבים, ציור הגרפיטי התמים הזה מרגש יותר ממבני פאר גדולים ומרשימים שנחשפו בירושלים, העיר המדהימה. חבל שהמקום סגור בדרך כלל למבקרים.

פורסם ב"מסע אחר" גליון 241 אוקטובר 2011

אאא