מחולות עם

Dance1על העלוי-בקטשי בתורכיה ועל חגיגות חג'י בקטש

קפדוקיה ההיא חבל ארץ במרכז תורכיה המושך אליו תיירים רבים בזכות התצורות הגיאולוגיות המוזרות שלו, הערים התת קרקעיות והכנסיות העתיקות החצובות בסלעי הטוף הוולקני. מעטים התיירים אשר בדרכם לקפדוקיה נעצרים בעיירה הקטנה חג'י בֵּקטַש, השוכנת בשוליה הצפוניים של קפדוקיה, אף כי היא אחד המקומות המעניינים ביותר בתורכיה.
בחג'י בקטש פחות מעשרת אלפים תושבים. רובם מתפרנסים מחקלאות, חלקם ממסחר זעיר ויש מהם העוסקים בגילוף כלי אבן יפים במיוחד מאבן מקומית, דמויית בהט, המכונה "אבן-שמנת". בלב העיירה שוכן קומפלקס של מבנים מיוחד במינו, הנחשב לאחד האתרים המקודשים היותר מעניינים באסיה מהבחינה האדריכלית. אתרים מקודשים נוספים מפוזרים בעיירה ובסביבותיה ומושכים אליהם עולי רגל משך כל ימות השנה. אבל בשישה עשר באוגוסט הופכת העיירה המנומנמת למרכז הומה של עשרות אלפי צליינים, מהם תורכים, כורדים, ערבים, אלבנים ועוד. כולם שייכים לכת – או דת – מיוחדת במינה המכונה עלֵווי-בֵּקטַשי אשר למרות שהיא מונה מיליוני מאמינים, מעטים המכירים אותה.

קדוש בדמות יונה

Dance2במקומות רבים בעיירה ניצבים פסלים ותלויות תמונות בהן נראה חג'י בקטש וֵלימחזיק בחיקו איילה ומלטף אריה, סמל להטפת השלום שהיא עיקר תורתו, או נושא יונה שהיא האטריבוט שלו. דמותו של חג'י בקטש ולי (חג'י הוא חג', תאר למי שעלה לרגל למכה. ולי הוא קדוש בתורכית) שזורה בדמיון ובמציאות היסטורית גם יחד, וקשה להפריד ביניהם. הוא נולד במאה ה13- להורים תורכים בחורסאן – אז מדינה מוסלמית חשובה – כיום חלק מאוזבקיסטאן ומתורכמניסטאן. בשלהי המאה ה13- הגיע חג'י בקטש לאנטוליה. חסידיו טוענים שהוא הגיע בדמות יונה ונחת על גבעה סמוך לחג'י בקטש, שאז נקראה בשם אחר. הוא היה צוּפי (קרי סוּפי, מיסטיקן מוסלמי), בעל כריזמה ובעל ידע רב במדעים ובתיאולוגיה. חג'י בקטש ייסד טריקה (מיסדר) צופי שנקרא על שמו, בקטשייה, שהפכה במשך הזמן למיסדר הסופי החשוב ביותר באימפריה העות'מנית. שליחיו עסקו בהפצת תורתו שדגלה בסובלנות, בחינוך ובשלום והגיעו לכך שהם הפכו לממונים על חינוך היֵניצֵרים.
היניצרים ("חיילים חדשים" בתורכית) היו במקורם ילדים נוצרים שנתפסו על ידי שליחי הסולטנים, אוסלמו וחונכו על ידי הבקטשים, והיו הצבא החזק והיעיל של האימפריה העות'מאנית. מעניין שדווקא צופים מבית מדרש שדגל בשלום עסקו בחינוך אנשי הצבא. מכל מקום, רוב היניצרים היו בסופו של דבר חברים במסדר הבקטשייה. במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה צברו היניצרים כוח רב ואיימו על הסולטאן מחמט השני עד שהוא חיסל את כולם. אז גם בוטל מיסדר הבקטשייה וכל נכסיו עברו למיסדר הנקשבנדייה, מיסדר צופי אחר שהייה נפוץ ברחבי האימפריה העות'מנית ובעצם קיים עד היום הזה.
חג'י בקטש בחר בעיירה זו למושבו, וכשמת – נקבר בה. העיירה שינתה את שמה לחג'י בקטש וקברו הפך למרכז של עלייה לרגל.

מתפללים אל עץ

Dance3המראה הכללי של הטֵקֵה (בתורכית: מקום מושב של צופים, בערבית זאווייה או ח'נקה) מדהים. חלק מהמבנים נבנו במאות ה15-14- אך את צורתו הסופית קיבל במאה ה16- ובולט בו סגנון הבנייה הסלג'וקי, עם כיפות קוניות או בצורת פירמידה. בשנת 1925, עם הקמת הרפובליקה והחלת האיסור בחוקה על כל פעילות דתית, נסגר המקום וכתבי היד והחפצים העתיקים והקדושים שהיו בו הועברו למוזיאון האתנוגרפי באנקרה. בשנת 1964 נפתח המקום כמוזיאון, כדוגמת אתרים דתיים רבים בתורכיה, והחפצים הוחזרו מהמוזיאון באנקרה והוצגו לקהל. המקודש שבין החפצים הוא קטע מסורה בקוראן שנכתבה על עור צבי וכתב אותה, לפי המסורת, הח'ליף עלי בכבודו ובעצמו. עד היום המקום הוא באופן רשמי מוזיאון שהכניסה אליו בתשלום אך הפולחנים בו שבו והתחדשו בשנים האחרונות.
במקום שלוש חצרות, האחת פנימה לשנייה, ובהן מבנים ששימשו למגורי הצופים, לאירוח ולטקסים ומבני קבורה. עולי רגל, רובם מהעלווי, מגיעים לכאן במשך כל ימות השנה. רובם כפריים, אנשים פשוטים, רבים מהם כורדים בבגדיהם הלאומיים. באות משפחות, על זקניהם וטפם, נשים עקרות, גברים המבקשים מרפא ומזל וכיוצא בזה. הם מתבוננים במוצגים אך בעיקר עוסקים בטקסים: יש המתקרבים אל הקברים בזחילה, צועקים צעקות מוזרות, בוכים ומנשקים את המצבות וכורעים לידן בתפילה חרישית. בעיקר מתרכזים עולי הרגל במבנה הראשי, העתיק ביותר, שבו אולם טקסים עתיק ומוזר שתקרתו עץ וממנו כניסה לקבר חג'י בקטש ולתא ההתבודדות שלו. קברי קדושים רבים מצויים באולם, בכניסה למבנה ובחצר והמבקרים עוברים מהאחד לשני, מנשקים את האבנים ומתפללים.
ליד המבנה המרכזי ניצב קבר בלים סולטן שעמד בראש הבקטשייה  בסוף המאה ה15- ובתחילת המאה ה16- והביא לפריחת המיסדר. גם קבר זה שוכן במבנה סלג'וקי עתיק ולפניו עומד עץ תות שבע ימים, שענפיו הכפופים והמעוותים מזוקן נתמכים על ידי סמוכות. לפי האמונה ניטע העץ על ידי חג'י בקטש עצמו. פעם היו קושרים סמרטוטים לענפים, אך העץ כמעט מת משפע הבדים וכיום הדבר אסור. לכן עומדים האנשים ליד העץ, כפיהם פרושות בתחינה והם מתפללים אליו. העלווים מאמינים בגלגול נשמות בעצים ובאבנים ולכן הם מקדשים אותם, אך על כך נספר בהמשך.
ב16- באוגוסט, יום החג, אי אפשר להתקרב לטקה. אנשים עומדים שעות בתור כדי להדחק ולהגיע אל כל אחד מהמקומות הקדושים.

Dance4

מוסלמים או כופרים

מי הם העלווי-בקטשי?
בין אנשי המדע החוקרים את העלווי-בקטשי קיים ויכוח על הגדרתם: האם הם מהווים דת סינקרטית, קבוצה שיעית, מסגרת חברתית, חבורת כופרים או קבוצה הטרודוקסית שפרשה מהאסלאם. חילוקי דעות קיימים גם על מספרם וההערכות נעות בין 7% ועד 25% מתושבי תורכיה, כלומר בכל מקרה הם מונים מיליונים רבים. עד המאה העשרים הם נרדפו על ידי הממסד העות'מאני-סוני ולכן הם פעלו בסתר, התחזו למוסלמים סונים ופולחנם היה סודי. עם כינון הרפובליקה, כאשר כל פעילות דתית נאסרה על פי החוק ואנשי דת נאסרו ומרכזי דת נסגרו, סבלו העלווי פחות מאחרים כי נחשבו לכופרים, לא מוסלמים. בנוסף נזקפה לזכותם התמיכה שהם תמכו באתא תורק וברפובליקנים מראשית דרכם. כיום פעילותם גלוייה, מסתרי דתם ידועים ברובם ובשנות השבעים אפילו הייתה מפלגה עלווית מרכסיסטית שפעלה זמן קצר. אולם בשנים האחרונות, עם עליית האסלאם הפוליטי בתורכיה, הם שוב סובלים מרדיפות.
בשנת 632 מת מוחמד, נביא האסלאם, ואת מקומו בראש האימפריה החדשה המתרחבת תפסו הח'ליפים (המחליפים). הח'ליף הרביעי היה עלי, שהיה גם בן דוד למוחמד וגם בעלה של פטמה, בתו היחידה של מוחמד. לאחר שעלי נרצח חל הפילוג הגדול באסלאם. תומכי עלי טענו שהח'ליפות מגיעה לצאצאיו, שהם היחידים שלהם קשר דם לנביא. מולם עמדו תומכי משפחת אומייה שמרכזה היה בדמשק ושבניה עמדו בראש הצבא המוסלמי. בנו הראשון של עלי, חסן, נרצח על ידי בני אומייה. בנו השני, חוסיין, שטען לכתר הח'ליפות, הכריז מלחמה על בני אומייה ויצא לקרב נגד הצבא המוסלמי החזק בראש קומץ נאמנים. בקרב שנערך בכרבלא, עיר בעירק, ניצחו (כמובן) החזקים את המעטים וכמעט כל בני משפחת עלי נרצחו. אז נפרדו התומכים בצאצאי עלי מהזרם האסלאמי המרכזי, שלימים ייקרא סוּנה, ויצרו את הפלג המכונה שיעה (סיעה).
התיאולוגיה השיעית זהה במידה רבה לסונית אך השיעים פיתחו דוקטורינות ומנהגים מיוחדים להם. הם רואים את עצמם כמובסים ודפוקים. עד היום הם חוגגים את העשורה, היום העשירי בחודש מוחרם, הוא יום קרב כרבלא בו הם מכים את עצמם עד זוב דם. מאחר ובדרך כלל  הם היו מיעוט נרדף הם פיתחו דרכים להסוואת זהותם. הם מאמינים בשושלת של אימאמים, מצאצאי עלי, שאמורים למלא את מקום הח'ליפים בראש האסלאם ומיוחסות להם תכונות על-אנושיות.
השיעים שבו והתפלגו פעמים רבות וכתות וקבוצות דתיות רבות מקורן בשיעה, חלקן ספגו השפעות של דתות ואמונות מחוץ לאסלאם. הידועים בהם הם האיסמעאילים, הפאטימים והחשישיים שיצאו מהם, הדרוזים, הבהאים ועוד. הפילוג הגדול בשיעה חל בויכוח על מהות האימאם השביעי בשושלת האימאמים. אז התפלגו למאמיני האימאם השביעי ולמאמיני האימאם השניים עשר. בין האחרונים  -  השיעים של איראן ושל לבנון.
מהשיעים של האימאם השניים עשר (המכונים את'נא-עשרייה) התפלגו כמה קבוצות שכונו ע'וּלוּ ("מגזימים" או "מפריזים" בערבית). אלו הקצינו את אמונתם בעלי ובצאצאיו עד כדי האלהתם. הם קבלו מהנצרות את רעיון גלגול האלוהים באדם (ישו) ואת רעיון השילוש הקדוש, הוסיפו אמונות גנוסטיות, זורואסטריות, בודהיסטיות ותורכיות-שמאניות ויצרו דתות סינקרטיות (מקובצות). החשובות בדתות אלה הם הנוּצֵיירים (עלווים) שרובם יושבים בסוריה (ובכפר רג'ר שכיום בשלטון ישראל) ואף השלטון בה נתון בידיהם, אך יש רבים מהם בדרום-מזרח תורכיה, קבוצה המכונה אהל אל-חק (אנשי הדת) בפרס והעלווי (אֵוי בתורכית זה בית. בית עלי) בתורכיה. העלווי מעריצים קדושים, ומעריצים את חג'י בקטש עד כמעט האלהתו, ולכן מכנים אותם גם עלווי-בקטשי. רבים מבלבלים בין העלֵווי והעָלָוּוּים (הנוּציירים), שרב הדמיון ביניהם.

Dance5העלווי מכריזים עצמם כמוסלמים אך המוסלמים רואים בהם כופרים, ומבחינתם בצדק. הם אינם מתפללים חמש פעמים ביום, אינם צמים ברמדאן, הם שותים יין (ואפילו מקדשים אותו). את החג' הם מקיימים כעלייה לרגל לחג'י בקטש ואף קוראים לאחת הגבעות הסמוכות "הר ערפאת" ולמעיין סמוך בשם "זם-זם", שמות שני אתרים מקודשים במכה. אין הם מפרידים בין גברים ונשים. יתרה מכך: במקום להתפלל הם רוקדים, ריקודים מקודשים, גברים ונשים יחד. הריקוד הוא הביטוי החיצוני המיוחד והמרתק ביותר של הפולחן העלווי. יחד עם הריקוד התפתחה אצלם השירה והמוסיקה העממיים.

אדומי המצנפת

כאמור, מצויים העלווי ברוב חלקי תורכיה, היו מהם בתקופה העות'מאנית גם בבלקנים והם קיימים עד ימינו באלבניה. עד שנות השישים למאה העשרים היו רובם ככולם כפריים אך עם תנועת העיור בתורכיה התפתחו מרכזי עלווי עירוניים.

יש דעות שונות באשר למקור העלווי. יש רואים בהם קבוצות תורכיות-שמאניות שקבלו חלק מהאסלאם שתבלו אותו בדתות אחרות שהיו מקובלות בסביבתם. אחרים רואים בהם צאצאי הנוצרים הביזנטים, שאוסלמו בעל כורחם אך המשיכו לשמור על חלק מהפולחן הנוצרי. מתקבלת יותר על הדעת הדעה שמקורם בשיעים שישבו באימפריה העות'מאנית. במאה ה16- עלו לשלטון בפרס הצפאווים (אשר שלטו בה עד שגורש השאח האחרון על ידי האייטולות), שהיו שיעים והקימו מחתרת שיעית באנטוליה כנגד העות'מאנים. אנשי מחתרת אלו כונו "קיזיל באשים" ("אדומי המצנפת") – שם שעדיין יש המכנים בו את העלווי. קשה לעקוב אחרי ההיסטוריה שלהם כי הם כמעט לא מופיעים ברשומות עות'מאניות ולמעשה הם נזכרו לראשונה רק בשלהי המאה ה19- על ידי מיסיונרים נוצרים שראו בהם נוצרים במחתרת.

Dance6

אבנים מהלכות ומדברות

ביום החג, ה16- באוגוסט, משנה חג'י בקטש את פניה. עשרות אלפי עלווים מגיעים במשאיות ובאוטובוסים וגודשים את רחובות העיירה. רובם משתכנים במחנה אוהלים ענק המוקם במיוחד עבורם. אחרים מציבים אוהלים בחצרות, בגנים ובסמוך למקומות הקדושים להם ורבים גרים בבתי הספר ובמוסדות ציבור. מרכז העיירה הופך לשוק ענק, בו מוכרים בעיקר תמונות ופסלי קדושים, קלטות של מוסיקה עלווית אך גם מזכרות, חפצי נוי, בגדים וסדקית. המראה של מסחר, חגיגה עממית, פוליטיקה ופולחן המשולבים זה בזה מזכיר לי במידה רבה את ההילולה על קברו של הבבא סאלי בנתיבות. גם כאן, כבנתיבות, תופסים פוליטיקאים הזדמנות להופיע בפני ההמונים והחגיגות נפתחות בנאומים של נשיא תורכיה ושל פוליטיקאים בכירים אחרים. בכיכר העיר, באולם הספורט ובאצטדיון מתקיימים מופעים רבים, המושכים קהל רב. יש אפילו תיאטרון-רחוב, של ילדים, המציג את סיפורו של חג'י בקטש ולי.
Dance7
נכנסנו לחורשה קטנה שהייתה נטועה בחצר בית ספר. משפחות משפחות של עלווי ישבו בצל העצים ושפתו קנקני תה על גזיות. ליד רחבה קטנה ישבה קבוצה של עלווי, בני כל הגילים. שניים ניגנו על בָּגלַמָה (כלי פריטה תורכי עממי, הכלי המקובל על העלווי) וכתריסר גברים ונשים רקדו על הרחבה, כשהם שקועים בתנועות המחול. כשסיימו, ניצבו בשורה מול המנגנים, קדו להם לאות תודה והתיישבו לנוח. סֵוגי, נערה כורדית נאה מדרום מזרח תורכיה, ניגשה אלינו בסקרנות ומייד התיידדנו. היא הציגה לפנינו את משפחתה: נערים שהזרים עוררו את סקרנותם, גברים בתלבושת תורכית – מכנסיים רחבים, מותנייה וכובעי-קסקט – ושתי זקנות, עגלגלות ככדורים, שהיו לבושות בבגדים כורדיים מסורתיים ועסקו בפעלתנות בבישול ארוחת הצוהריים. כמובן שהוזמנו להצטרף.

אחרי הארוחה נסענו עם משפחתנו החדשה לבֵּשטַשלַר (חמש אבנים), אחד מהאתרים המקודשים שבסביבת חג'י בקטש. רבים מהעלווי מעדיפים לבלות באתרים שמחוץ לעיר, היכן שהם יכולים לקיים את טקסיהם באין מפריע.
"חג'י בקטש ולי היה רועה של פרות העיירה", סיפרה לנו סוגי את סיפורו של המקום,"יום אחד הודיע לתושבים שלא יוציאו למחרת את הפרות למרעה כי זאבים יטרפו אותם. התושבים לא האמינו לו, שלחו את הפרות והן נטרפו. אז העמידו את הקדוש למשפט.Dance8
'מי הם עדיך שיעידו שהפרות נטרפו ולא גנבת אותם?' –שאלו השופטים.
'כל האבנים שמסביב', ענה הקדוש, ומייד החלו כל סלעי הסביבה לנוע אל העיירה.
'לא!', צעקו השופטים בפחד, 'מספיקים לנו חמישה עדים' וחמשה סלעים גדולים התגלגלו ובאו לאולם המשפט והחלו לדבר ולהעיד לטובת הקדוש.
ואכן העלווים, שכאמור מעריצים חפצים דוממים, מצביעים על גבעה חשופה שעליה חמישה סלעים שחורים גדולים ומכנים אותם "חמש אבנים מהלכות ומדברות" –בקיצור –חמש אבנים.
גבעת חמש האבנים רחשה פעילות. אנשים עברו מסלע לסלע ונישקו אותם. נשים קשרו סמרטוטים לעץ קטן והדליקו נרות ליד מצבות שחוקות מזוקן. אחרים חיפשו באדמה גבישים קטנים הידועים כמביאי מזל, סידרו אבנים בערמות ועסקו בכל מיני פולחנים משונים.
מגבעת חמש האבנים הוליכה שורה של דוכנים לגבעה שנייה שלידה חורשת צפצפות. בחורשה ניצב בית בן שתי קומות. בקומה השנייה התגוררו בחדרים קטנים מאות עולי רגל. בקומה הראשונה הייתה שורה ארוכה של תנורים עליהם בישלו אורז ובשר. מאות עולי רגל סעדו את ליבם מתחת לעצים.

Dance9

הדייסה של נח

בסמוך, על גבעה קטנה, היה מתחם מגודר שבמרכזו גֵ'ם-אווי ("ג'ם" הוא הפולחן העלווי, "אווי" –בית), מרכז פולחן. משפחות משפחות ישבו בצל העצים שבמתחם. רבים התרכזו סביב מנגנים ומספרי סיפורים –בין העלווי יש מעין טרובדורים, מנגנים ומספרים עממיים.
נכנסנו עם מארחינו לג'ם-אווי, מבנה עגול מרופד שטיחים שהיה מלא מפה אל פה. על הקירות היו תלויות תמונות של קדושים, דבר בל יימצא במסגד מוסלמי. במגרעת שבקיר, על גבי ערמת שטיחים, מתחת לתמונה של חג'י בקטש, ישב הדֵדֵה, השייח' של המקום, גבר נאה בגיל העמידה חנוט בחליפה ובעניבה. לפניו היה פרוש שטיח ירוק. כל מי שנכנס לג'ם-אווי ניגש קודם וכרע על השטיח אל מול הדדה. דממה שררה באולם.
אחרי התארגנות קצרה קמו שש נערות ושישה גברים מקבוצת ידידינו ונעמדו בשורה מול הדדה, מברכים אותו בקידה. לאחר תפילה קצרה החלו לרקוד לקול צלילי הבגלמה. כחצי שעה רקדו, בתנועות קצובות ומתואמות ובחן רב. כשסיימו ברכו את הדדה שנית והטקס הסתיים.
ביקרנו בעוד כמה אתרים קדושים, בהם התרכזו עלווי רבים שרובם התגוררו באוהלים. במקום אחד הייתה מערה שלפי המסופר חג'י בקטש ולי התבודד בה. תור עצום השתרך ליד הכניסה הזעירה למערה. האנשים נכנסו אחד אחד וזחלו-יצאו מאשנב שבצד השני של המערה. במקום אחר עמדו בתור להכניס יד לחור שבסלע וליד מזרקה השופעת מים קדושים עמדו בתור למלא בהם בקבוקי פלסטיק, תרופה לכל מחלה. בכלל, נראה שעולי הרגל מבלים את רוב זמנם בתורים.
ביום השני והשלישי התרוקנה העיר ונותרו בה חוגגים מעטים בלבד, אך באתרים הקדושים שמסביבה נמשכה הפעילות. קבוצות רוקדים המשיכו להגיע לג'ם-אווי וביום השני של החג בישלו בתנורים שליד חמשת האבנים עַשוּרה להמונים.
העשורה היא דייסה מתוקה המלווה טקסים מוסלמיים. על פי המסורת, כשיצא נח מהתיבה אחרי המבול, ליקט מכל מה שמצא ובישל לעצמו את העשורה. המוסלמים מאמינים שנח יצא מהתיבה ביום העשירי לחודש מוחרם, שהוא גם היום הקדוש לשיעים, יום קרב כרבלא הנחוג בחגיגות העשורה (מהמילה "עשר"). כנראה שמכאן שמו של המאכל, דייסה שבה אגוזים, צימוקים, פירות יבשים, עדשים ושאר דברים טובים.
עמדנו בתור ארוך-ארוך אך סבלני כדי לקבל מנת עשורה. נערה שעמדה לידנו ושמעה שאנו מדברים בשפה זרה, אמרה לנו כי כאורחים אין עלינו לעמוד בתור. היא לקחה אותנו לראש התור, מבלי שאיש יביע מחאה, והטבחים חילקו לנו מנות נדיבות של המאכל הטעים הזה. 

עלווי מול מוולווי

בסוף דצמבר מתקיים בקוניה הפסטיבל של המוולווייה, "הדרווישים המחוללים". בדומה לחגם של העלווי, גם בקוניה נערכים מופעים של הדרווישים באצטדיון, במסווה של מופע פולקלור. זו הדרך לקיים בתורכיה טקסים דתיים האסורים על פי החוק. הפסטיבל בקוניה מושך אליו תיירים רבים. בחג'י בקטש, לעומת זאת, לא פגשנו זרים כלל, פרט לקבוצה קטנה של ישראלים שאורגנה על ידי העיתון "חיים אחרים". היחידים שלבשו בגדים אירופיים מהודרים יחסית ובאו במכוניות פרטיות היו עלווי-מהגרים שהגיעו מאירופה, בעיקר מגרמניה. רבים שאלו אותנו מדוע התיירים אינם פוקדים את חג'י בקטש. נראה לי שהסיבה טמונה בהבדל בין המוולווים והעלווי: לראשונים מוסיקה מתוחכמת, המשרה קסם על שומעיה וסחרור הדרווישים מעניק לצופים בו חוויה רוחנית. המוולווים גם מפורסמים בעולם בכתביו ובשיריו של מייסדם, ג'לל א-דין רומי. לעומת המוולווים, המוסיקה של העלווי היא עממית ואינה כה ערבה לאוזן המערבית, ולריקודים חסר הקסם המיסטי. אולי דווקא משום כך נהנינו במיוחד מטקסי העלווי הפשוטים, העממיים והכובשים את הלב בכנותם.

Dance10