התוכן
יום הולדת מרים (הודים ביפו) אל-גטאר (נשים יוצאות תוניס, בלוד) כפרות (חרדים, בני ברק) תשליך (חסידי סדיגורא, חסידי פרמישלאן) ערב יום כיפור (חרדים, לייקח ומלקות, בני ברק) שוק ארבעת המינים (חרדים, ירושלים), סוכות (חרדים, ירושלים), שמחת בית השואבה (חרדים, ירושלים), הקפות שניות (חרדים, בני ברק), סוכות (שומרונים, הר גריזים וחולון), שמיני עצרת (שומרונים, הר גריזים), רוממות הצלב (קתולים, ארמנים, אורתודוקסים, ירושלים), מסקל (אתיופים, ירושלים), חג הצלב במצלבה (אורתודוקסים, במנזר המצלבה בירושלים) חג הצלב במעיליא (מלכיתים), יום כל הנשמות (פרנציסקנים, על הר ציון) חג יעקב הקדוש (אורתודוקסים בכנסיית יעקב הקדוש ובפטריארכיה האורתודוקסית בירושלים, טקסי זכרון למלחמות העולם (אנזק בבאר שבע, טכס כללי בהר הצופים, הטקס המרכזי ברמלה, טקס הודי בחיפה, טקס גרמני בהצרת), ג'ורג' הקדוש (אורתודוקסים בלוד), ידו של ג'ורג' הקדוש (קופטים בירושלים), טקס השלשלת (אורתודוקסים, קופטים), סיגד (ביתא ישראל, טיגרינים, בירושלים) חגו של פיליפוס הקדוש (ארמנים, עין אל-חניה)
יום הולדתה של מרים הקדושה, אם ישוע, חל על פי המסורת בשמיני לספטמבר. בתקופה זו חל חג הקציר של הקונקנים ( KONKANI) . הקונקנים הם עם שחי בדרום מערב הודו, באזור גואה, ונוּצר בכפייה על ידי הפורטוגזים. כיום חיים רוב בני העם הזה כמהגרים או עובדים זרים מחוץ לגבולות הודו. פעם בשנה, בשבת הסמוכה לשמיני לספטמבר, מארגנת הפטריארכיה הלטינית תהלוכה ביפו, המתחילה בכנסיית פטרוס ביפו העתיקה ומסתיימת ברחבה שליד כנסיית אנטוני הקדוש ברחוב יפת., שם נערך טקס יפה. בתהלוכה הצבעונית, המאחדת את חג הקציר (קציר האורז) ואת יום הולדתה של מרים, משתתפים מאות רבות של הודים וסרילנקים העובדים בישראל. בנות רבות מתקשטות בסארי צבעוני, חלק מהן מביאות מנחה וחלק – סלסלות עם עלי כותרת לפזר בדרך.
הפרנציסקנים מביאים פסל גדול בסגנון מערבי, שיינשא בתהלוכה. ההודים מביאים פסל צבעוני מקרמיקה, בסגנון הודי. בתהלוכה הצבעונית המתפתלת בשירה ונגינה נישאים שני הפסלים.
התהלוכה מגיעה לכנסיית הקהילה ביפו, סנט אנטוני, שם נאספים מאות ההודים לטקס בחצר. מביאים את הפסלים כשלפניהם הבנות נושאות המנחות ומפזרות עלי הכותרת. בחור מטפס על סולם ותולה על צווארה של מרים זרי יסמין – תערובת של פולחן נוצרי-מערבי והודי.
בזמן הטקס מבשלים אוכל הודי על סירים גדולים. בסוף הטקס נערכת ארוחה משותפת גדולה
אל-גטאר הילולת נשים לכבוד קדושה תוניסאית בלוד, י"ח אלול תשע"ו 21.9.2016
לפני כתשעים שנה, בתוניס, חלמה רחל סיס (בתמונה למטה, עם בעלה) על קדושה בשם צלאת אל-גטאר. בתה פולט שעלתה ארצה חלמה גם היא את אל-גטאר שביקשה ממנה להקים בית כנסת לזכרה. לפרטים נוספים: http://www.tunisia.co.il/?p=2468 מדי שנה, כשמונה ימים לפני ראש השנה, מתקיימת הילולה במקום לזכר הצדיקה. רוב הבאים להילולה הן נשים תוניסאיות. הן אוכלות, רוקדות, מתפללות, מדליקות נרות ותורמות כסף, הרבה כסף.
נשות המקום מכינות סירים של קוסקוס ורבות מהאורחות מביאות כיבוד ומחלקות לאורחים. אוכלים טוב והרבה, בהילולה.
הנשים מתפללות ליד ארון הקודש, קושרות מטפחות לספרי התורה ומדליקות נרות. 
לפנות ערב מגיע זמר עם עוד בלוויית תזמורת קטנה והנשים, רבות מהן מבוגרות וכבדות משקל, רוקדות כאיילות.
הנשים מרבות לתרום. בין ספרי התורה נסתרת קופת תרומות. בבית הכנסת, לא רחוק מארון הקודש, יש עמדת תרומות עם ספר תורה נוצץ ואנשים מבקשים ברכה ומעניקים תרומה. גם הזמר, כשאינו שר, מקבל תרומות ובתמורה הוא מברך במערכת הכריזה.
בשמונה בערב מוציאים את שמונת ספרי התורה מארון הקודש ונושאים אותם (גברים, כמובן) בתהלוכה אל הבמה בעוד הנשים נדחקות לנשק את הספרים. את הספרים מניחים על הדוכן והזמר, שהופך לכרוז, מוכר במכירה פומבית את הזכות לברכה על כל ספר. כש"נמכרו" כל הספרים, משיבים אותם למקומם בתהלוכה ובזאת תמה ההילולה.
c
ערב יום הכיפורים (12.9.13) נסעתי לבני ברק והתייצבתי באחד ממוקדי הכפרות. פעם הכפרות היו נערכות אצל השוחט והוא היה שוחט את העוף לאחר הטקס. כיום משלמים (25 ש"ח), מסובבים את העוף ומחזירים אותו והוא הולך למשחטה אך בשרו ניתן לעניים. יותר נאה. לאלה שמתעקשים על הנוסך הישן יש כפרות עם שחיטה בשעות הבוקר המוקדמות, רק לפי הזמנה מראש.
יש העורכים את הטקס במקום ויש הלוקחים אותו הבייתה, עורכים שם את הטקס למשפחה ומחזירים אותו. לכך נועד מנשא מיוחד:
הנשים נגעלות מהעוף הסובב מעל לראשם. הילדים נפחדים.
נהוג ללכת ביום הראשון של ראש השנה, אחרי הצהריים, לשפת הים או לנהר שבהם מצויים דגים, ומתפללים שם תפילה מיוחדת ששמה תשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל מצולות ים, על-פי הפסוק "…וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', יט). מקובל לנער את שולי הבגדים כסמל להתנערות מהעוונות. בחסידויות רבות עורכים "תשליך" המוני בימים שלפני יום כיפור. בחצר סדיגורא שבבני ברק נערך התשליך בחצר, מסביב לבריכת פלסטיק של ילדים לתוכה מכניסים כמה דגיגים. הייתי שם ביום רביעי, ז' תשרי תשע"ה, 1.10.2014.
האדמו"ר מתפלל ואיתו כל החסידים על הפערנצעס
לילדים יש טריבונה מיוחדת. הם מתרגשים בעיקר מהדגים – הם מכירים אותם רק געפילטע
אחרי התפילה נערך טיש. האדמו"ר אוכל מעט, מברך את החסידים ומחלק "שיריים" – עוגות ויין. לאחר מכן שרים כולם, שירה אדירה.
החסידים מנערים את הבגד תוך כדי תפילה. רק מעטים באים לעשות זאת ליד המים. לבסוף הבריכה הופכת אטרקציה לילדים
"תשליך" של חסידי פרמישלאן חסידי פרמישלאן (חסידות קטנה שמרכזה בבני ברק) עורכת את ה"תשליך" על גדות שפך הירקון. במרכז, תחת מטרייה, האדמו"ר וסביבו החסידים. האדמו"ר מתפלל בכוונה רבה.
חלק מהילדים מתפללים עם ההורים, אך רובם מעדיפים לשחק במים.
הנשים משליכות מרחוק וגברים מעטים מעדיפים לנער בגדיהם ליד המים
בסיום מלווים בחסידים את האדמו"ר לרכב
לֵייקָח ומלקות ערב יום הכיפורים, ט' תשרי תשע"ה
ערב יום הכיפורים, אחרי הצהריים. החסידים נאספים בבית הכנסת בבני ברק, רבים לובשים כבר את הקיטל הלבן שנו-הגים ללבוש ביום הכיפורים (גם חתן ביום חתונתו). לאחר תפילת מנחה מניחים במזרח בית הכנסת מגשים עם לייקח (בעצם עוגת דבש). האדמו"ר נמצא בבית שמש. אחיו מחלק את הלקח לחסידים העומדים בתור.
"…ובטעם המנהג: שבאם היינו אמורים להזדקק בשנה זו למתנת בשר ודם, הרי שבבקשת הלעקח בערב יום הכיפורים כבר יצאנו ידי חובה בזה, ולא נצטרך במשך השנה למתנת בשר ודם…."
בינתיים בפינה, מתקיים טקס מלקות. החסידים נשכבים אחד אחד על הרצפה וחטפים ארבעים מלקות חסר אחת (ככתוב) מהמלקה. המלקות די סמליות, לא ממש כואבות. כל החוטף את מלקותיו משלם למלקה כמה שקלים בשכרו.
מיד אחרי יום הכיפורים מתארגנים בירושלים כמה שווקים לארבעת המינים. הייתי (20.9.2013) בשוק הגדול שהוקם במתחם שנלר. הקונים משקיעים זמן רב בבחירת הסחורה. בודקים את האתרוג שאין בו פגם. ללולב חייבים להיותבקצהו עלים עליונים דבוקים זה לזה ולהדס עלים בשלשות מסודרים כמו חיילים במיסד ולפחות באורך מסויים (יש המודדים בסרגל).
לאחר שקונים מביאים למומחה הבודק בזכוכית מגדלת ומאשר (או לא).
לתימנים יש גם "אתרוג תימני" ענקי ויש גם קוישיקלאך – קוישיקל ("סל קטן ביידיש) זו מקלעת עלי דקל המאגדת את שלושת המינים.
החרדים משקיעים הרבה בסוכה. בסוכות ממלאות הסוכות כל פינה בבתי אונגרין וחלקן תלויות בין שמיים וארץ – העיקר שתהיינה מתחת לחופת השמיים. החרדים אוכלים בסוכה ובלילה מפנים את השולחנות, מכניסים מזרנים ומיטות מתקפלות וישנים בסוכה.
סוכה מבפנים: סוכה של משפחה גדולה וסוכה של זוג בודד:
בחול המועד סוכות (לא בערבי שבת) מתקיימות בבתי הכנסת ובישיבות שבשכונות החרדיות חגיגות "שמחת בית השואבה". בכל מקום חוגגים אחרת, והתושבים נוהרים בלילות ממקום למקום ומשתתפים בשמחה – גם אם היא לא בבית הכנסת שלהם. הייתי שם ב-17.10.11. בחסידות קרלין, החסידות העליזה ביותר, רוקדים עד כלות כל הכוחות:
בחסידות סטראשוב עורכים טיש המוני:
ובפינסק-קרלין חגיגה בניצוחו של האדמו"ר:
שישו ושימחו הקפות שניות בחסידות פרמישלן, מוצאי שמחת תורה תשע"ה
משעות הבוקר של שמחת תורה מבלים החסידים בתפילות וב"הקפות" ומסיימים מאוחר יותר משבמקומות אחרים. בשעה שברוב בתי הכנסת מתחילות ההקפות, כאן נאספים כל הגברים לסעודה עם האדמו"ר. ההקפות מתחילות בתפילת ערבית של מוצאי החג רק סמוך לשמונה בערב.
שליח הציבור, המתפלל ליד האדמו"ר, מנענע לולב פסול, אתרוג פסול וערבות קמלות. זה "שטיק" – לשעשע את הקהל. לכן גם מישהו תוקע לו צרור ערבות בגירטל. 
מינהג מיוחד בחסידות פרמישלן: בהקפות שניות רק האדמו"ר רוקד עם ספר תורה ושאר החסידים רוקדים סביב הדוכן עליו שמים את שאר ספרי התורה.
האדמו"ר רוקד עם ספר התורה, מול הדוכן, קדימה ואחורה, כשהחסידים שרים מסביב. לאחר מכן הוא מקיף את הדוכן בצעדי ריקוד. פניו מכוסים בטלית כדי להתרכז – "דבקות". כשהאדמו"ר מסיים את הריקוד, וכל החסידים רוקדים בהתלהבות ובשירה, בלווי תזמורת. האדמו"ר המותש מתיישב ליד הדוכן והחסידים ממשיכים בריקוד סוער עד השעות הקטנות של הלילה. במעגל הפנימי רוקדים הילדים בהתלהבות לא פחותה.
השומרונים חוגגים את חג הסוכות (ואת שאר החגים) לפי הלוח שלהם שלא תואם את הלוח היהודי. הסוכה השומרונית מוקמת בתוך הבית, שריד לימים שהשומרונים היו נרדפים על ידי שכניהם ולא יכלו לקיים טקסים דתיים לעין כל. לפי המסורת השומרונית, פרי עץ הדר הוא כל פרי מהודר, כולל חצילים וגמבה. לקראת החג תולים על ווים בתקרת הסלון מסגרת מתכת עם רשת עליה מסדרים כשטיח צבעוני כל מיני פירות מהודרים. כפות תמרים, ענפי עץ עבות וערבי נחל – מעל למסגרת.
מנשה, השומרוני מחולון, עשה סוכה מקורית בדמות בקבוק קוקה קולה וכוסות:
סוכות תשע"ד, 2013 אוקטובר, הסוכה של הכהן הגדול בהר גריזים במרכזה אתרוג תימני שמשקלו 5 ק"ג!. משפחה הגאה במיצובישי שלה ומשפחה הגאה בטויוטה ערכו סוכות בהתאם
בשמיני עצרת מוציאים בבית הכנסת השומרוני על הר גריזים את ספר תורת אבישע, שלפי המסורת השומרונית נכתב לפני 3000 שנה. הספר נשמר בכספת ומוציאים אותו לעיני הציבור (בקופסת זכוכית למגן) רק פעמים ספורות בשנה. ביום זה באות גם הנשים לבית הכנסת, להתברך בספר הקדוש ולנשק את ארון הזכוכית בו הוא נשמר.
על פי המסורת הנוצרית מצאה הלנה הקדושה, אימו של הקיסר קונסטנטינוס, את הצלב האמיתי עליו נצלב ישוע, בשלושה עשר לספטמבר 335 בירושלים. בארבעה עשר בספטמבר 628 השיב הקיסר הראקליוס את הצלב שנשדד על ידי הפרסים. לזכר מאורעות אלו חוגגים הנוצרים את חג רוממות הצלב (Exaltation of the Holy Cross). לבוש השרד של הכוהנים ביום זה אדום. הקתולים: חוגגים את החג בתהלוכה יפה בכנסיית הקבר, בה נערים ממפזרים עלי וורד לפני נושאי הצלב בתהלוכה:
הארמנים: הארמנים חוגגים את חג הצלב ביום ראשון הסמוך ל-27.9. השריד המקודש הקדוש ביותר המצוי בידי הארמנים הוא כפיס עץ מהצלב האמיתי. שריד זה סגור ברליקווריום בצורת צלב. לקראת הטקס מציבים במערב כנסיית המינזר הארמני דוכן מיוחד מקושט בפרחים, בנרות ובהרבה ענפי ריחן. על פי המסורת הארמנית הריחן גדל על ערימת אשפה שהייתה מעל למקום שבו נקבר הצלב שעליו נצלב ישוע והוא סימן להלנה הקדושה היכן למצוא אותו. הכנסייה הארמנית היא (לדעתי) המפוארת מכל כנסיות ירושלים והטקסים הארמנים הם המפוארים מכל הטקסים הנערכים בעיר. שימו לב למיטרה ולצווארון של הפטריארך שעליהם רקמה נהדרת משולבת בפנינים וראו את פאר שאר התלבושות. לאחר תפילה הנאמרת על הבמה מתארגנת תהלוכה שבה נושא הפטריארך את הצלב הקדוש, יחד עם צרור ריחן, ומניח אותו על הדוכן. לאחר טקס ותפילה ליד הדוכן, שבו מזים על הצלב מים קדושים, מעבירים את הדוכן לדרום הכנסייה. הפטריארך נושא את הצלב לדוכן החדש שם חוזר הטקס וכך בארבע רוחות הכנסייה. את הטקס מלווה מקהלה פרחי הכמורה בשירה ליטורגית שמיימית.
האורתודוקסים: לפי המסורת של העדה האורתודוקסית על מקום הצלב האמיתי שגילתה הלנה הקדושה צמח שיח ריחן (בזיליקום). על כן טקסי רוממות הצלב אצל האורתודוקסים (14.9 יוליאני הוא 27.9 גרגוריאני) כוללים הרבה ריחן וטקסי קידוש ריחן. בכנסיית הקבר מקיימים הנזירים היוונים-אורתודוקסים טקס בקתוליקון ואחריו תהלוכה עם צלבים היורדת למערת מציאת הצלב, שם מקדשים ערימה גדולה של ריחן אותו מחלקים למאמינים.
חג הצלב במצלבה חג הצלב של הנוצרים האורתודוקסים במנזר המצלבה 2.10.2016
מנזר המצלבה, או בשמו הרשמי "מנזר הצלב הקדוש", נבנה על פי המסורת במקום שבו צמח העץ שממנו נעשה הצלב שעליו נצלב ישוע. לפי המסורת נבנה המנזר בימי הקיסר קונסטנטינוס, אך למעשה המבנה הנוכחי הוא מתקופת יוסטיניאנוס (המאה השישית) וכמובן שעבר הרבה שינויים ותוספות. עד סוף המאה ה-17 היה המנזר ברשות הנזירים הג'ורג'יים אך עבר לידי היוונים-אורתודוקסים.
על פי המסורת אברהם הביא ללוט שלושה שתילים – ברוש, ארז וזית, וציווה עליו לשתול אותם כדי לכפר על חטאיו. לוט שתל את העצים בבור אחד והשקה אותם במי הירדן (בציור). שלושת השתילים צמחו לעץ אחד משולש שמגזעו נעשה הצלב שעליו נצלב ישוע.
המקום הקדוש ביותר במנזר נמצא בקפלה קטנה ועתיקה מאחורי הכנסייה ובה מזבח שתחתיו בור עגול עטור עיגול נחושת המסמן את המקום שבו גדל העץ הקדוש. המבקרים מכניסים את ידם לבור כדי לגעת בקדושה.
מול הכניסה מציבים את "איקונת החג". מאחר והחג מציין את מציאת הצלב האמיתי על ידי הלנה הקדושה נראה בה הקיסר קונסטנטינוס מחזיק את הצלב ולידו הבישוף של ירושלים דאז, הבישוף מקריוס, והלנה הקדושה, אימו של קונסטנטינוס. מתחת לאיקונה רליקווריום עם צלב יקר ערך המכיל שריד של הצלב האמיתי. משני צידי האיקונה אגרטלים עם ענפי ריחן. הריחן מלווה את כל הטקסים הקשורים בצלב. הבאים לטקס ניגשים ומנשקים את האיקונה ואת הצלב.
את הטקס מנהל בישוף יווני, אך רוב הבאים הם ג'ורג'ים ורוסים. שתי נזירות מהוות את המקהלה ומפליאות לשיר.
לכל חג חשוב מכינים לחם מבורך (לא לבלבל עם לחם הקודש). חמישה כיכרות, כמנין הכיכרות בנס הלחם והדגים (בטבחה). יש טקס ברכת הלחם, ובסוף יחלקו פרוסות ממנו לנוכחים.
שלושה נרות מסמלים את השילוש הקדוש ושני נרות – את העיקרון הדיאופיזיטי. צירוף נרות זה מופיע ברוב הטקסים האורתודוקסים, אבל רק בישוף רשאי לברך בהם – כמו בצילום.
טקס האווכריסטייה ("מיסה") – אחרי הפיכת הלחם והיין לבשרו ולדמו של ישוע re הכוהנים שותים מהיין (מטפחת אדומה כדי שלא תישפך אף טיפה לארץ). אחר כך מציג הבישוף את הגביע שבו לחם ויין מעורבים ומגיש אותם אל פיהם של הנוכחים בכפית.
עכשיו מגיע תור הטקס האחרון, המיוחד לחג. בתהלוכה היוצאת מהקפלה שבה גדל עץ הצלב נושא כוהן על ראשו מגש ובו צלב מוקף בעלי ריחן. את הצלב נושאים על הראש כדי לשחזר כיצד נשאו את הצלב, כשמצאו אותו, אל הגולגותא. מניחים את המגש במרכז הכנסייה והכוהנים מקיפים אותו בתפילה כשהבישוף מקטיר קטורת. אחר כך נושאים את המגש לקפלה שבה גדל עץ הצלב. בטקס שנערך שם מזים על הצלב מי ורדים מכלי המיוחד לכך. הפעם, מסיבה לא ידועה לי, פרצה להבה והריחן שבמגש עלה באש לדקות ספורות. לבסוף מברך הבישוף את הריחן מול המזבח ומחלק את ענפיו לנוכחים.
בעולם הנוצרי חג רוממות הצלב הוא לרוב חג מינורי. לפני כעשר שנים החליט הכומר של מעיליא, כפר נוצרי יפהפה בגליל המערבי, להפוך את החג הזה לחגו של הכפר, ומאז מתקיימת בו תהלוכה נהדרת, בה לוקחים חלק רוב התושבים. הייתי שם ב-13.9.2013. בתחילת מסלול התהלוכה התאספו הנערים והנערות שעברו השנה את האישוש (קונפורמציה) לבושים בגלימות לבנות ובידם צלב מקושט בפרחים. הנער באדום – מהמשרתים בקודש. עם שקיעה התארגנה תהלוכה נלהבת. בראש תזמורת הצופים, אחריה צופים נושאי לפידים, הנערים והנערות בלבן, נושאי לפידים ואחריהם כל תושבי הכפר, ביניהם כמה גברתנים שנשאו צלב עץ ענקי.
לאחר צעדה ארוכה נאספו כולם בכיכר הכנסייה העתיקה, ליד המבצר הצלבני.
למחרת, יום ראשון, נערך בכנסייה טקס קידוש הצלב ולאחר מכן טקס הקומוניון – המאמינים קיבלו את לחם הקודש.
האתיופים הנוצרים חוגגים את החג ב-17 לחודש מסקרם, שזה לפי הלוח שלהם 14 בספטמבר גרגוריאני. מסקל בגעז פירושו צלב. הם חוגגים רק את מציאת הצלב על ידי הלנה הקדושה, אימו של קונסטנטינוס. לפי המסורת האתיופית הלנה מצאה את הצלב בעזרת עשן של מדורה שסימן את מקומו. לכן בערב חג הצלב הם חוגגים את הדֶמֶרָה ("מדורה") כמו ל"ג בעומר שלנו. בירושלים חוגגים בתהלוכה צבעונית ושמחה היוצאת מהפטריארכיה האתיופית ומסתיימת בתהלוכת נרות סביב כיפת הלנה הקדושה במנזרם, דיר אל-סולטאן, שעל גג הכנסייה. יש גם מדורה, ראו בהמשך.
על החיים ועל המוות יום כל הנשמות בבתי הקברות הקתולים על הר ציון 2.11.2016
בנצרות הקתולית מוקדשים שלושה ימים לזיכרון למתים: אחרי ההאלווין (30.10) ויום כל הקדושים (1.11) המוקדשים לקדושים ולמרטירים מגיע יום כל הנשמות (2.11), יום זיכרון למאמינים שמתו ובו הולכים לבקר קברי קרובים, להתייחד איתם ולהניח זר פרחים על הקבר. יש גם המחלקים בבית הקברות ממתקים לבאים, כנראה זכר לסעודת ההבראה.
dd 
הנזירים הפרנציסקנים מקיימים ביום זה, בבוקר, מיסה מיוחדת ולאחריה הם יוצאים בתהלוכה להר ציון. אחרי שהם מבקרים בבית הקברות שלהם על ההר הם פונים אל בתי הקברות הקתוליים. ליד בית הקברות הפעיל (היכן שקבור שינדלר) ישנו בית קברות הרוס ומוזנח, סגור כל השנה, ששימש לקבורת הקתולים עד 1948 ואז נהרס בקרבות. שם הם עורכים תפילה והקטרת קטורת ולאר מכן מזים מים קדושים על הקברים.
לאחר מכן הם פונים לבית הקברות הפעיל, שם הם עורכים טקס ארוך יותר ובסיומו מתפזרים נזירים על פני בית הקברות הגדול ומזים מים קדושים על הקברים.
חגו של יעקב הקדוש יומו של יעקב (הקטן) בכנסייה שעל שמו ובפטריארכיה האורתודוקסית בירושלים 5.11.2016
יעקב "הקטן" (James the Less) – להבדיל מיעקב "הגדול" בן זבדי, שניהם בין שניים עשרה השליחים – נחשב לאחיו של ישוע (מאם אחרת) ולבישוף הראשון בירושלים. לכן הבישוף האורתודוקסי של ירושלים (הפטריארך), הרואה את עצמו כממשיכו בשושלת בישופי ירושלים, מנהל בעצמו את הטקס ובסופו עורך קבלת פנים לקהל המאמינים. החג נודע בשל חלוקת כיכרות הלחם, ראו בהמשך. כנסיית יעקב הקדוש נמצאת ממערב לחצר כנסיית הקבר והיא משמשת ככנסיית הקהילה האורתודוקסית בירושלים. הטקס מתחיל בשמונה בבוקר עם בואו של הפטריארך וכוהני הדת שלו בתהלוכה חגיגית. הכנסייה מלאה מפה לפה במאמינים של קהילת ירושלים וכרגיל בשנים האחרונות – בהרבה צליינים רוסים.
הפטריארך תיאופילוס השלישי מנהל את הטקס שעיקרו אויכריסטייה ("מיסה") חגיגית.
ברכת הבישוף: שני נרות מסמלים את העיקרון הדאופיזיטי ושלושה – את השילוש הקדוש. הבישוף מברך בהנפת הנרות ימינה, ישר ושמאלה ובהצלבתם.
ברכת הלחם: את טקס האויכריסטייה קוטעים בברכת הלחם. חמישה כיכרות לחם, כמספר הכיכרות בנס הלחם והדגים, שעליהם מוטבעת חותמת מיוחדת המסמלת את החג, מוצבים על שולחן. כוהני הדת מברכים אותן והבישוף מניף אחת מהן ומנשק אותה. את הכיכרות פורסים לפרוסות ומחלקים למאמינים בסיום הטקס.
עם סיום הטקס עולים כוהני הדת בתהלוכה אל הפטריארכיה ואחריהם כל הקהל. בשער הפטריארכיה מחלקים לכולם כיכרות לחם קטנות. חלוקת הלחם מסמלת את המזון הגשמי שמבטיחה האמונה (פרט למזון הרוחני) וכן היא שריד לימים שבהם הכנסייה הייתה מחלקת מזון לצליינים ולרעבים.
לסיום נוהרים כולם לאולם קבלת הפנים החדש והמפואר של הפטריארך. לאחר ברכת הפטריארך מגישים לקהל כיבוד. עיקר הכיבוד זו חיטה מבושלת ומומתקת שמוסיפים לה פירות יבשים וסוכריות. החיטה מסמלת את המוות והתחייה: את גרעין החיטה טומנים באדמה (כמו את המת) והוא נובט ונותן יבול רב – סמל לתחייה באחרית הימים. נציג הכנסייה nגיש לפטריארך את מפתחות כנסיית יעקב הקדוש ולסיום הטקס הפטריארך מחזיר לו אותם.
cc
בסוף אוקטובר ובנובמבר נערכים בבתי הקברות הצבאיים של הקומונוולד (ובנצרת – של הגרמנים) טקסי זכרון לחללי מלחמות העולם. חמישה טקסים: בבאר שבע, בהר הצופים, ברמלה, בחיפה ובנצרת.
1. בית הקברות הצבאי בבאר שבע יום שישי, 30.10.2015
באר שבע, כאמור, הייתה העיר הראשונה שנכבשה בארץ ישראל ב-31.10.1917. הסתערות פרשי אנזק (ANZAC – Australia and New Zealand Army Corps) זכורה היטב לאוסטרלים ולניו זילנדים ומדי שנה הם מקיימים, בסוף השבוע הסמוך לתאריך זה, טקס בבית הקברות הצבאי בבאר שבע. למעשה, מתקיימים שלושה טקסים: בבית הקברות הצבאי לזכר חיילי האנזק, ליד המצבה לחיילים התורכים שנפלו על הגנת באר שבע ובפארק האוסטרלי. השנה (2015) התקיימו הטקסים ביום שישי, השלושים לאוקטובר. קהל רב בא לטקס. שגרירים, נספחים צבאיים עטורי מדליות במדים מפוארים, תושבי באר שבע ועוד. נישאים נאומים ונקראות תפילות על ידי אנשי דת (גם רב יהודי) אבל עיקר הטקס הוא הנחת הז-רים על המצבה. הטקס נפתח בתרועת ההשכבה ומסתיים בתרועת ההשכמה, לציון התקווה לתחיית המתים. המחצצר הוא מָאוּרִי בחצאית אתנית, אבל מפלסטיק.
בתחנה בבאר שבע עומד קטר, מספרו שבעים ארבע מאות ארבע עשר. לידו אנדרטה לזכר אטאטורק ובסמוך – מצבה לזכר החיילים התורכים שנהרגו בקרב על הגנת באר שבע. חלק מהנוכחים בטקס הקודם פונים לכאן לטקס הנחת זרים על המצבה. את הטקס מוביל השגריר התורכי בישראל.
לבסוף נוסעים כולם לטקס השלישי והאחרון, ב"פארק האוסטרלי", פארק נהדר שממשלת אוסטרליה תרמה לבאר שבע. כאן, ליד פסל יפה של פרש אוסטרלי המסתער על עמדות התורכים, שוב נישאים נאומים, יש זמרת ומניחים זרים. תם יום באר שבע.
11.11 בשעה 11
ב-11.11.1918 בשעה 11.00 הסתיימה רשמית מלחמת העולם הראשונה. ביום ראשון הסמוך ל-11 בנובמבר מתקיימים בבתי הקברות הצבאיים בעולם טקסים לזכר חללי מלחמות העולם. הטקס המרכזי בארץ מתקיים בבית הקברות הצבאי ברמלה, בו טמונים קרוב ל-6000 קורבנות של מלחמות העולם מלאומים שונים. בטקס המפואר משתתפים וותיקי מלחמת העולם השנייה, נספחים צבאיים ונציגי מוסדות. לאחר טקס אשכבה הנערך על ידי כמרים ורב מניחים הנציגים והנספחים זרים רבים ליד המצבה המרכזי. הטקס נפתח בנגינת חמת חלילים סקוטית. אבל יום קודם, בשבת, מתקיים טקס דומה בבית הקברות הצבאי שעל הר הצופים.
2. בית הקברות הצבאי על הר הצופים יום שישי, 30.10.2015
הטקס נפתח בתרועת האשכבה הצבאית. הראשונים להני זרים הם שני ווטראנים מביה"ח המלכותי בצ'לסי, שאיננו בית חולים אלא בית מחסה לווטראנים.
3. בית הקברות הצבאי המרכזי ברמלה 11.2014-8.11.2015
גם כאן צועד לפני הטקס נגן חמת חלילים סקוטי בין הקברים ומנגן למתים. הטקס מתחיל בתרועת ההשכבה ומסתיים בתרועת היקיצה. לאחר הטקס הכללי נערך טקס מיוחד לזכר החללים היהודים.
וטראנים:
4. טקס הודי בבית הקברות הצבאי בחיפה -12.11.2015
כשם שהקרב על באר שבע חשוב למורשת הקרב האוסטרלית, כך קרב הפרשים ההודים שכבשו את חיפה (23.9.1918) תופס מקום חשוב במור-שת הקרב ההודית. השנה, מסיבות שונות, נדחה הטקס בכמה שבועות. בבית הקברות הצבאי הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה (זה של חללי מלחה"ע השנייה נמצא ליד חוף כיאט) יש שטח די גדול, ללא קברים (את המתים ההודים שורפים) המוקדש לצבא ההודי. יש בו שתי מצבות, אחת מאחורי השנייה. הראשונה מוקדשת לחיילים ההינדים ומאחוריה – לחיילים ההודים המוסלמים. משמר הכבוד הוא של חיילים הודים מחיל השלום של האו"ם. בצילום – בעת דקה דומייה, בעמידת אבל, כשהרובים הפוכים והראשים מורכנים. טקס הנחת הזרים כפול. זר אחד להינדים ואחד למוסלמים. בצילום: השגריר ההודי מניח את הזר הראשון,
5. טקס בבית הקברות הצבאי הגרמני בנצרת -15.11.2015
בית הקברות הצבאי הגרמני לחללי מלחמת העולם הראשונה שוכן במתחם בית החולים "המשפחה הקדושה" ("האיטלקי") בנצרת ובו שרידי 261 חללים גרמנים. הגרמנים היו בעלי ברית של העות'מאנים וחיילים גרמנים רבים השתתפו בקרבות, רבים מהם טייסים. ליד בית החולים האיטלקי הוקם בזמן המלחמה בית חולים שדה והפצועים שמתו בו נקברו בחלקה לידו. בשנת 1935 נאספו שרידי חללים גרמנים מרחבי הארץ ונקברו בקירות של מבנה שהוקם בסמוך.משנת 1984 מארגנת השגרירות הגר-מנית טקס מרשים בבית הקברות. בחזית קברי המתים בבית החולים, מאחור המבנה שבקירותיו הקברים של השרידים שנאספו ולידו מגדל הפעמונים. במגדל הפעמונים תלויים לזכר הטייסים מדחפי מטוסיהם שהופלו.
הטקסים בבאר שבע, בירושלים וברמלה נפתחו בתרועת חצוצרה. בנצרת נפתח הטקס בדינדון אבל של הפעמון שבמגדל. גם כאן יש טקס הנחת זרים. את הזרים מניחים במבואה של מגדל הפעמונים.
בעת הטקס נושאים תפילה כומר קתולי, כומר פרוטסטנטי ורב צבאי. הרב הצבאי, חזן צבאי וחבורת חיי-לים (כדי להבטיח מניין) באו לטקס כי מ-261 החללים של הצבא הגרמני טמון כאן יהודי אחד, האתת אלפרד גרכטר. בעבורו נושא החזן תפילת אל מלא רחמים. 
נספחים צבאיים (מכל הטקסים):
עיד ליד חגו של ג'יאורג' הקדוש בכנסייה שעל קברו בלוד
16.11 הוא יום חגו של ג'ורג' הקדוש. ביום זה מתקיימת בכנסייה שבמרתפה קברו של ג'ורג' חגיגה המונית. פעם חגיגה זו הייתה משותפת גם לערבים המוסלמים ואלפים היו חוגגים במשך שבוע ליד הקבר – עיד ליד (בערבית: החג של לוד). כיום מגיעים אלפי נוצרים. נהוג לנדור נדר לג'ורג' – שיביא לנודר בן זכר (שיקרא כמובן ג'ורג') או להחלמת ילד ממחלה קשה. את הילד מלבישים ביום זה בבגדי ג'ורג' הצבעוניים. ערב קודם מביאים האבות את הילד לרחבת השחיטה שליד הכנסייה. הכומר הניצב שם מברך את הילד ואז האב שוחט את הכבש, נוטל את הילד על ידיו וקופץ איתו שלוש פעמים מעל לגווייה. דומה לכפרות שלנו.
בדרך כלל מביאים ילדים המוקדשים לג'ורג' הקדוש ("… אם יוולד לי בן, אקדיש אותו לג'ורג' ואקרא לו בשמו") לבושים במדי ג'ורג' הקדוש. המהדרים מבקשים מהכומר להלביש את הילד. הפעם הפתעה: הכומר מלביש את המכנסיים הירוקים דווקא לילדה בשם תמר.
למחרת באים המונים לכנסייה. כמרים, בראשם הפטריארך היווני-אורתודוקסי, עורכים טקס חגיגי אך רוב הקהל עסוק בהדלקת נרות ובאיסוף שמן שתורמים שופכים על מצבת הקבר בקריפטה, שמן שהופך לקדוש ולתרופה למחלות.
הפטריארך היווני-אורתודוקסי מנהל את הטקס
באותו היום עורכים הקופטים בכנסיית ג'ורג' הקדוש הקופטית בירושלים טקס מיוחד במינו: אנשי הקהילה מביאים אבקות צמחי בושם, בשמים ושמנים מבושמים. במרכז הכנסייה מציבים שולחן ועליו קערה, אליה יוצקים את האבקות ואת הבשמים ומערבבים לעיסה ריחנית. מביאים את הרליקוואריום העשוי כסף שבו עצם מידו של ג'ורג' שבתוכו העצם בקופסת עץ עטופה ב"תכריכים". מסירים את ה"תכריכים" (שאותם גוזרים לפיסות קטנות ומחלקים למאמינים) וכל מי שמצליח להגיע לקערה משתתף במריחת הקופסה בתערובת הריחנית. בברית החדשה מסופר שאחרי שכרכו את ישוע שהורד מהצלב בתכריכים, סכו אותו בשמן מבושם, מכאן הטקס.
חלוקת פיסות מהתכריכים הישנים – מביא מזל לבית:
לבסוף נערכת תהלוכה חגיגית בסמטאות הסמוכות. הכומר הנושא את הרליקוואריום הולך, משום מה, אחורנית בתהלוכה.
ג'ורג' הקדוש מרפא חולי רוח. פעם לפני שהיו מוסדות פסיכיאטריים, היו מרתקים חולי רוח בשלשלת עם קולר שהייתה קבועה בקיר של כל כנסייה המוקדשת לג'ורג' למשך לילה או שניים עד שהיה נמאס לו והיה נרפא. מזמן כבר אין "טיפול" כזה אך השרשראות נותרו בכנסיות. לימים החליטו המאמינים שהשרשרת הייתה קשורה לג'ורג' ונוצר טקס חדש: המאמינים מעבירים את השרשרת שלוש פעמים סביב גופם, סגולה לרפואה ולמזל טוב.
הסיגד הוא טקס מיוחד ליהודי אתיופיה שמקורו לא ידוע כחמישים ימים אחרי יום כיפור. יוצאי גונדר חוגגים את הסיגד בחורשה ליד ארמון הנציב. משעות הבוקר מגיעים הקייסים, מטרייה מקושטת מעל ראשם, בידם הצדר, מבריח הזבובים האפריקני, ואיתם נושא האורית, ספר התורה הכתוב בגעז, מכוסה במפה רקומה. הם מסתדרים ליד שולחן ארוך וכל הקהילה, מאות רבים של יוצאי אתיופיה, לפניהם. יש תפילות ארוכות ונאומים ארוכים גם כן. צולם ב-14.11.2012.
אחר כך מחלקים לנוכחים מעט מאדמת ירושלים, שישמרו בבית למזל:
רבים תורמים מעט כסף לקייסים
פעם היה אלקה יעקב, דמות ידועה בעדה, מחלק לקייסים בסיום הטקס שאש (המצנפת הלבנה של הקייסים) לכל אחד. כיום עושים זאת בניו
גם בלוד, בה יש קהילה גדולה של יוצאי אתיופיה, חוגגים את הסיגד בתהלוכה וחגיגה עממית עם שירה וריקודים. צולם ב-7.11.2007.
א כסאות ריקים טקס הסיגד של קהילת יוצאי אתיופיה התיגרינים ברחבת הכותל המערבי
התיגרינים – קהילה קטנה בביתא ישראל שמוצאה מתיגראי שבצפון אתיופיה והם דוברים תיגרינית, לעומת רוב בני ביתא ישראל הדוברים אמהרית. התיגרינים חוגגים את הסיגד ברחבת הכותל המערבי. השנה (2015) באו רק כמה עשרות גברים וכתריסר נשים לטקס ואיתם שלושה – ארבעה קייסים. רוב הכסאות שהכינו לבאים נותרו ריקים. רבים מבני הקהילה מעדיפים לבוא לטקס של האמהרים.
פיקניק בהרי יהודה יומו של פיליפוס הקדוש בעין אל-חניה 26.11.2016
פיליפוס היה אחד משבעת עוזרי השליחים (מעשי השליחים ו', 5) – להבדיל מפיליפוס השליח. מסופר כי הטביל את הסריס של המלכה חנדק, מלכת אתיופיה, בדרך מירושלים לעזה. עדות נוצריות אחדות מזהות את מקום הטבילה בעין אל-חניה (כנראה מסורת מאוחרת) והן מכנות אותו "מעיין פיליפוס הקדוש".
עין אל-חניה הוא מעיין שכבה שופע על גדות נחל רפאים מתחת לכפר אל-ולאג'ה. בחפירות שנערכו במקום התגלו שרידים מתקופות רבות. בולטים על פני השטח שרידי כנסייה ומינזר ביזנטי הכוללים בריכה מטוייחת. תעלה בנוייה מוליכה את המים למבנה מהתקופה הרומית, שכנראה היה נימפיאון. המים הזורמים ממנו נמשכים בתעלה לבריכת איגום.
משנת 2016 נערכות במקום חפירות ארכיאולוגיות ועבודות שיקום בכוונה לצרף אותו לפארק נחל רפאים. המקום שייך לעדה הארמנית. הנוצרים האתיופים, שסיפור פיליפוס הקדוש הוא סיפור מכונן עבורם ("הראשון שהביא את הנצרות לאתיופים"), היו באים לכאן להתפלל ביום פיליפוס הקדוש אך השנה עברו להתפלל בעין יעל הסמוך. צעירים חרדים באים לטבול בבריכה וחרדים רבים, בעיקר מחסידות תולדות אהרון, באים לכאן לשאוב "מים שלנו" ערב ליל הסדר. (ראו צילומי הכנות לפסח). כך נראה מןצא המעיין:
ב-11 בבוקר מגיעם הארמנים – כוהני דת, פרחי כמורה וכמה עשרות מאנשי הקהילה, ומסתדרים סביב הבריכה המטוייחת שעדיין מלאה בשקי עפר מהחפירה. נערכת תפילה, שבמרכזה הפטריארך הארמני. השירה הליטורגית הנפלאה מהדהדת בין הרי יהודה.
אחרי התפילה מחלקים פרחי הכמורה סנדביצ'ים טעימים ושתייה קלה ומתקיים מעין פיקניק בין החורבות העתיקות.
bbb