התוכן
יום הולדת מרים (הודים ביפו) אל-גטאר (נשים יוצאות תוניס, בלוד) עובדים זרים (יום הפליטים והמהגרים בכנסייה הקתולית, כנסיית אנטוני הקדוש, יפו) ריקוד האדמה (פתוח לקהל, בתשלום, חוף מגדלא) כפרות (חרדים, בני ברק, ירושלים) תשליך (בגן הוורדים בירושלים, חסידי סדיגורא, חסידי פרמישלאן) ערב יום כיפור (חרדים, לייקח ומלקות, בני ברק) שוק ארבעת המינים (חרדים, ירושלים), סוכות (חרדים, ירושלים), חג המים (בקיבוץ רמת יוחנן) שמחת בית השואבה (חרדים, ירושלים), הילולת בושאייף (יוצאי לוב, במושב זיתן) הקפות שניות (חרדים, בני ברק), האדמו"ר זורק תפוחים (חרדים, בני ברק), הקפות שניות של יהודי קוצ'ין (מושב נבטים), סוכות (שומרונים, הר גריזים וחולון), שמיני עצרת (שומרונים, הר גריזים), רוממות הצלב (יוונים קתולים, קתולים, ארמנים, אורתודוקסים, ירושלים), מסקל (אתיופים, ירושלים), חג הצלב בנצרת (הקהילה האורתודוקסית בנצרת, כנסיית המטרופוליט) חג הצלב במצלבה (אורתודוקסים, במנזר המצלבה בירושלים) חג הצלב במעיליא (מלכיתים), חגו של ג'ורג' הקדוש (ארמנים, רמלה), ברכת הפירות (פרנציסקנים בכפר נחום) יום כל הנשמות (פרנציסקנים, על הר ציון) חג יעקב הקדוש (אורתודוקסים בכנסיית יעקב הקדוש ובפטריארכיה האורתודוקסית בירושלים) חג נס הלחם והדגים (בנדיקטינים-גרמנים, טבחה) סהרנה (חגם של יוצאי כורדיסטאן בירושלים) טקסי זכרון למלחמות העולם (אנזק בבאר שבע, טכס כללי בהר הצופים, הטקס המרכזי ברמלה, טקס הודי בחיפה, טקס גרמני בהצרת), שחזור הקרב על באר שבע (פרשים אוסטרלים ב באר שבע), פוטומונטאז' (שיחזור פגישת הרצל והקיסר וילהלם השני בשער מקוה ישראל) אלנבי בירושלים (שיחזור טקס הכניעה), ג'ורג' הקדוש (אורתודוקסים בלוד), ידו של ג'ורג' הקדוש (קופטים בירושלים), טקס השלשלת (אורתודוקסים, קופטים), סיגד (ביתא ישראל, טיגרינים, בירושלים) לזכר קרב ערערה (ארמנים, הר ציון) ישוע המלך (קתולים, סנט סלוודור בירושלים) חגו של פיליפוס הקדוש (ארמנים, עין אל-חניה)
הודו ביפו 1
יפו, שבת, 7.9.2013
יום הולדתה של מרים הקדושה, אם ישוע, חל על פי המסורת בשמיני לספטמבר. בתקופה זו חל חג הקציר של הקונקנים ( KONKANI) . הקונקנים הם עם שחי בדרום מערב הודו, באזור גואה, ונוּצר בכפייה על ידי הפורטוגזים. כיום חיים רוב בני העם הזה כמהגרים או עובדים זרים מחוץ לגבולות הודו. פעם בשנה, בשבת הסמוכה לשמיני לספטמבר, מארגנת הפטריארכיה הלטינית תהלוכה ביפו, המתחילה בכנסיית פטרוס ביפו העתיקה ומסתיימת ברחבה שליד כנסיית אנטוני הקדוש ברחוב יפת., שם נערך טקס יפה. בתהלוכה הצבעונית, המאחדת את חג הקציר (קציר האורז) ואת יום הולדתה של מרים, משתתפים מאות רבות של הודים וסרילנקים העובדים בישראל. בנות רבות מתקשטות בסארי צבעוני, חלק מהן מביאות מנחה וחלק – סלסלות עם עלי כותרת לפזר בדרך.
הפרנציסקנים מביאים פסל גדול בסגנון מערבי, שיינשא בתהלוכה. ההודים מביאים פסל צבעוני מקרמיקה, בסגנון הודי. בתהלוכה הצבעונית המתפתלת בשירה ונגינה נישאים שני הפסלים.
התהלוכה מגיעה לכנסיית הקהילה ביפו, סנט אנטוני, שם נאספים מאות ההודים לטקס בחצר. מביאים את הפסלים כשלפניהם הבנות נושאות המנחות ומפזרות עלי הכותרת. בחור מטפס על סולם ותולה על צווארה של מרים זרי יסמין – תערובת של פולחן נוצרי-מערבי והודי.
בזמן הטקס מבשלים אוכל הודי על סירים גדולים. בסוף הטקס נערכת ארוחה משותפת גדולה
הודו ביפו 2
יפו, שבת, 7.9.2018
חמש שנים מאוחר יותר, התהלוכה ההודית ביפו נראית קצת אחרת
אל-גטאר
הילולת נשים לכבוד סלאת אל-גטאר, קדושה תוניסאית, בלוד 16-17.9.2019
כך מספרים יוצאי תוניס: היה היו בתוניס שלוש אחיות, יפות וחכמות. חשקו בהן השכנים הערבים וניסו לאלץ אותן להתחתן אתם. כדי לא להתחתן עם גויים, נכנסו הבנות לים, טבעו ונעלמו. לשתיים מהן עשו היהודים בית כנסת. רק לצעירה, סלאת אל-גטאר, לא היה בית כנסת. בשנת 1928 חלמה צדקת בשם רחל סיס כי אל-גיטאר מבקשת ממנה להקים עבורה בית כנסת. היא אספה תרומות והקימה בית כנסת, ומאז אל-גטאר נודעה כעושה ניסים. בתה של רחל סיס, פולט, עלתה לישראל וגם היא חלמה שאל-גטאר מבקשת ממנה להקים בית כנסת. בעזרת כמה נשים היא אספה כספים והקימה בית כנסת לאל-גטאר על גבול לוד – רמלה. בבית כנסת זה נקבע שתתקיים הילולה לזכר הקדושה כל שנה, שמונה ימים לפני ראש השנה. לימים הסתכסכו הנשים המייסדות ופולט הקימה בית כנסת אחר עבור אל-גטאר. כיום יש כמה בתי כנסת לאל-גטאר, אך זה שבלוד מקיים את ההילולה הגדולה ביותר ליוצאי תוניס. מנהלים אותו צאצאי חוויטה (בתמונה עם בעלה), ממקימות המקום, שגם אליה באה אל-גטאר בחלומות. יש במקום בית כנסת גדול ומטופח ולידו חצר מרוצפת גדולה עם מבני עזר.
טקס החינה: יומה של הקדושה, יום ההילולה, הוא כמו יום חתונה ולכן עורכים לה ערב קודם טקס חינה. ביום החינה מגיעות כשלושים נשים עוד בשעות הצהריים. הן מכינות כ-80 ק"ג קוסקוס ושאר מאכלים תוניסאים במטבח הצמוד לחצר. ב-08.00 בערב הן עורכות טקס חינה. הן מביאות שתי קערות חינה, מקושטות בממתקים ובנרות, ורוקדות איתן לקצב שני מתופפים. אחרי ריקודים בחצר הן עוברות לרקוד בבית הכנסת, ליד ארון הקודש, ושם מחלקים את החינה לנוכחות הצובעות את בה ידיהן.
ההילולה: ביום ההילולה מגיעים יוצאי תוניס רבים למקום, רובם נשים. הן מתפללות אל ספרי התורה שבארון הקודש וחלקן קושרות מטפחת לספרים. את המטפחות יתלו אחר כך בחצר. יש הניגשות לגבר היושב בבית הכנסת ליד ספר תורה, תורמות כסף לקופה ובתמורה זוכות בברכה. אחרות מדליקות נר במיתקן מיוחד. כולן עומדות בתור לקבל מנת קוסקוס עם תוספות. נשים רבות (ומעט גברים) מביאות כיבוד, אוכל או ממתקים, ומחלקות בקהל. המון אוכל טעים, אף אחד לא יהיה רעב כאן.
לעת ערב מגיעה תזמורת והנשים רוקדות. מדי פעם מפסיקים לנגן על מנת לאסוף תרומות בעבור ברכות. בסוף נערכת מכירה פומבית לגברים בלבד: מי שישלם יותר יזכה לשאת את אחד משמונת ספרי התורה שבבית הכנסת וגם יברכו אותו ואת בני ביתו כל שבת במשך השנה. לכל ספר מכירה נפרדת והמחירים נעים בית 300 לאלף שקל. שימו לב למטפחות התלויות מהסככה.
הגברים המעטים יחסית סוחבים את סירי התבשילים ואת הכיסאות, ומתקינים את התאורה. הגבר הפעיל הזה מעודד את הרוקדות בתיפוף וכשהוא פנוי הוא מקטיר קטורת על ראשי הנשים, לברכה.
בסוף מגיע שיא של הערב – הזוכים במכירה הפומבית מוציאים את ספרי התורה ויוצאים איתם בתהלוכה אל במת התזמורת. על התהלוכה נזרקות סוכריות ומשפריצים מי-וורדים. כל הנשים נדחקות לנשק את הספרים או לפחות לגעת בהם ולצלם אותם בסלולארי. מניחים את הספרים בשורה על דוכן, נישאת תפילה והגברים נושאים את הספרים חזרה למקומם. תמה עוד הילולה.
עובדים זרים
יום הפליטים והמהגרים בכנסייה הקתולית, כנסיית אנטוני הקדוש, יפו, 21.9.2019
ראו איזה מגוון: יש בישראל יהודים שעלו כמעט מכל ארצות העולם. יש בישראל בני דתות, עדות וכתות רבות. יש גם עובדים זרים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט מארצות רבות, שרובם עוסקים בעבודות שאנחנו מעדיפים שלא לעשות. אלו האחרונים שקופים ולרוב מנוצלים. השלטונות ממעטים לתמוך בהם ורבים מהם נרדפים ורק כמה אגודות וולונטריות עוזרות להם. הכנסייה הקתולית תומכת בבני עדתה, ומאז מלחמת העולם הראשונה מציינת את יום הפליטים והמהגרים בסוף ספטמבר. ביום הפליטים והמהגרים, שנערך בכנסייה הקתולית ביפו, פגשתי את הצדדים היפים של הנציגים שלהם שבאו מארצות רבות.
הטקס התחיל בתהלוכה שבראשה הלכה מקהלה ואחריה אנשי הדת שהסתדרו על הבמה. את הטקס ליוו מקהלות אתניות, של אפריקאים, אתיופים יחד עם אריתראים (קתולים) ופיליפינים ששרו המנונים בשפתם.
אחד אחד עלו לדוכן נציגים של יוצאי הארצות השונות וקראו קטע תפילה בשפתם.
לאחר מכן נערכה תהלוכה של נושאי המנחות שהביאו שי לכנסייה. לאחר שמסרו את השי התייצבו נושאי המנחות מול הבמה ובורכו על ידי הארכיבישוף שניהל את הטקס. אחר כך נערכה מיסה, ואחרי שכולם קבלו את סעודת האדון הם עברו לאודיטוריום הסמוך לכנסייה. בינתיים רקדו האתיופים והאריתראים לקול התוף ויצאו את האולם בשירה ובריקוד.
באולם הופיעו נציגי המדינות השונות במופעי מחול ושירה אופייניים. מקהלת ילדים פיליפינים שרה בעברית שיר דתי והרומנים רקדו הורה (מקור ההורה של החלוצים הוא ברומניה). בסיום עברו כולם לאולם סמוך שם הוגשה סעודה של מאכלים אתניים.
הנזירה (מימין) שצפתה בריקוד של בני ארצה (אפריקאים דוברי צרפתית) לא יכלה להתאפק ובעידוד חברותיה הצטרפה לרוקדות.
ריקוד האדמה
פסטיבל במגדלא 21-23.9.2017
לפני עשרים שנה (1997) נוסד בסן פרנסיסקו פסטיבל ה Earth Dance. כיום הוא מתקיים בעת ובעונה אחת בעשרות מדינות. זה פסטיבל של אהבה, שלום, מוסיקה ושאר דברים יפים. הנהלת הפסטיבל מחלקת זיכיונות ליזמים המעוניינים לארגן את הפסטיבל בתנאי שיעמדו בדרישות התקנון. בעיקרון, הפסטיבל לא נועד למטרות רווח וכך גם העמותה המארגנת אותו. את מחצית מהרווחים אמור היזם לתרום לצדקה. הפסטיבל נמשך שלושה ימים, ובערב האחרון מתקיימת תפילה-מדיטציה לשלום, אותה מבצעים בעת ובעונה אחת בכל עשרות המדינות בהן מתקיים הפסטיבל. השנה נסעתי לפסטיבל הישראלי, שהתקיים בחוף מגדלא. היו בו פחות מאלף משתתפים אך הייתה המון אווירה, הרבה פעילויות, המון מוסיקה. הבאתי כאן מעט צילומים שמשקפים את האווירה המיוחדת.
ערב יום הכיפורים (12.9.13) נסעתי לבני ברק והתייצבתי באחד ממוקדי הכפרות. פעם הכפרות היו נערכות אצל השוחט והוא היה שוחט את העוף לאחר הטקס. כיום משלמים (25 ש"ח), מסובבים את העוף ומחזירים אותו והוא הולך למשחטה אך בשרו ניתן לעניים. יותר נאה. לאלה שמתעקשים על הנוסך הישן יש כפרות עם שחיטה בשעות הבוקר המוקדמות, רק לפי הזמנה מראש.
יש העורכים את הטקס במקום ויש הלוקחים אותו הבייתה, עורכים שם את הטקס למשפחה ומחזירים אותו. לכך נועד מנשא מיוחד:
הנשים נגעלות מהעוף הסובב מעל לראשם. הילדים נפחדים.
כפרות 2
ירושלים, בית ישראל ומאה שערים, 16.9.2018
"כתרנגול בבני אדם": משחק מילים על יסוד התפילה הנאמרת בשעת עריכת טקס ה'כפרות' הפותחת במילים "בני אדם יושבי חושך וצלמוות", שהתרנגול המוחזק ביד באותה שעה מביט בה מבלי להבין את משמעותה (מילון רב מילים)
תשליךכ
תפילות "תשליך" בגן הוורדים בירושלים, ח' בתשרי תש"פ, 7.10.2019
תשליך היא תפילה שנוהגים לאמר אותה ביום הראשון של ראש השנה אחרי הצהריים. התפילה נאמרת ליד מים: ים, נהר, בריכה וכו' על פי הפסוק "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם" (מיכה, ז', י"ט) שגם נתן לתפילה את שמה. עדיפים מים שיש בהם דגים ולכך טעמים שונים. חצרות חסידיות רבות מעדיפות לערוך את תפילת התשליך בין ראש השנה ליום כיפור כי בימות החול הם יכולים להרחיק עד למקור המים מבלי לחלל את השבתון. רבים מהם מעדיפים את היום המכונה "יום שלוש עשרה המידות" כי בסליחות של אותו היום אומרים את הקטע הנקרא "13 מידות של רחמים" ("אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד…" שמות ל"ד, ו'). השנה (תש"פ) יום זה נפל ביום שני ובו הלכתי לצלם לפנות ערב בבריכת הנוי שבגן הוורדים שליד בנין הכנסת. בתחילה הגיעו בודדים, קבוצות קטנות ומשפחות לתשליך וממש לקראת שקיעה הגיעה קבוצה גדולה של חסידי ויזניץ עם האדמו"ר שלהם.
"תשליך" בחסידות סדיגורא
נהוג ללכת ביום הראשון של ראש השנה, אחרי הצהריים, לשפת הים או לנהר שבהם מצויים דגים, ומתפללים שם תפילה מיוחדת ששמה תשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל מצולות ים, על-פי הפסוק "…וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', יט). מקובל לנער את שולי הבגדים כסמל להתנערות מהעוונות. בחסידויות רבות עורכים "תשליך" המוני בימים שלפני יום כיפור. בחצר סדיגורא שבבני ברק נערך התשליך בחצר, מסביב לבריכת פלסטיק של ילדים לתוכה מכניסים כמה דגיגים. הייתי שם ביום רביעי, ז' תשרי תשע"ה, 1.10.2014.
האדמו"ר מתפלל ואיתו כל החסידים על הפערנצעס
לילדים יש טריבונה מיוחדת. הם מתרגשים בעיקר מהדגים – הם מכירים אותם רק געפילטע
אחרי התפילה נערך טיש. האדמו"ר אוכל מעט, מברך את החסידים ומחלק "שיריים" – עוגות ויין. לאחר מכן שרים כולם, שירה אדירה.
החסידים מנערים את הבגד תוך כדי תפילה. רק מעטים באים לעשות זאת ליד המים. לבסוף הבריכה הופכת אטרקציה לילדים
"תשליך" של חסידי פרמישלאן
חסידי פרמישלאן (חסידות קטנה שמרכזה בבני ברק) עורכת את ה"תשליך" על גדות שפך הירקון. במרכז, תחת מטרייה, האדמו"ר וסביבו החסידים. האדמו"ר מתפלל בכוונה רבה.
חלק מהילדים מתפללים עם ההורים, אך רובם מעדיפים לשחק במים.
הנשים משליכות מרחוק וגברים מעטים מעדיפים לנער בגדיהם ליד המים
בסיום מלווים בחסידים את האדמו"ר לרכב
תשליך קרעטשניק
חוף פלמחים, ח' תשרי תשע"ח 28.9.2017
חסידות קרעטשניק שוכנת ברחובות, דווקא, ואת התשליך הם עורכים בחוף קיבוץ פלמחים
לֵייקָח ומלקות
ערב יום הכיפורים, ט' תשרי תשע"ה
ערב יום הכיפורים, אחרי הצהריים. החסידים נאספים בבית הכנסת בבני ברק, רבים לובשים כבר את הקיטל הלבן שנו-הגים ללבוש ביום הכיפורים (גם חתן ביום חתונתו). לאחר תפילת מנחה מניחים במזרח בית הכנסת מגשים עם לייקח (בעצם עוגת דבש). האדמו"ר נמצא בבית שמש. אחיו מחלק את הלקח לחסידים העומדים בתור.
"…ובטעם המנהג: שבאם היינו אמורים להזדקק בשנה זו למתנת בשר ודם, הרי שבבקשת הלעקח בערב יום הכיפורים כבר יצאנו ידי חובה בזה, ולא נצטרך במשך השנה למתנת בשר ודם…."
בינתיים בפינה, מתקיים טקס מלקות. החסידים נשכבים אחד אחד על הרצפה וחטפים ארבעים מלקות חסר אחת (ככתוב) מהמלקה. המלקות די סמליות, לא ממש כואבות. כל החוטף את מלקותיו משלם למלקה כמה שקלים בשכרו.
שוק ארבעת המינים
שוק ארבעת המינים בירושלים, 20.9.2013 במתחם שנלר, 11.10.2019 במחנה יהודה
מיד אחרי יום הכיפורים מתארגנים בירושלים כמה שווקים לארבעת המינים. הקונים משקיעים זמן רב בבחירת הסחורה. בודקים את האתרוג שאין בו פגם. ללולב חייבים להיות בקצהו עלים עליונים דבוקים זה לזה ולהדס עלים בשלשות מסודרים כמו חיילים במסדר ולפחות באורך מסוים (יש המודדים בסרגל).
בלולב מקפידים בעיקר על העלה העליון, שיהיו שניים מחוברים.
יש בעיה עם הערבות: הן מתייבשות מהר ולכן הן מופיעות בשוק רק באריזה סגורה.
לאחר שקונים מביאים למומחה הבודק בזכוכית מגדלת ומאשר (או לא).
לתימנים יש גם "אתרוג תימני" ענקי ויש גם קוישיקלאך – קוישיקל ("סל קטן ביידיש) זו מקלעת עלי דקל המאגדת את שלושת המינים.
השנה יש שפע של קישוטי סוכה, רובם תוצרת המזרח הרחוק ורבים מהם מיוצרים במקורם כקישוטי חג המולד.
החרדים משקיעים הרבה בסוכה. בסוכות ממלאות הסוכות כל פינה בבתי אונגרין וחלקן תלויות בין שמיים וארץ – העיקר שתהיינה מתחת לחופת השמיים. החרדים אוכלים בסוכה ובלילה מפנים את השולחנות, מכניסים מזרנים ומיטות מתקפלות וישנים בסוכה.
סוכה מבפנים: סוכה של משפחה גדולה וסוכה של זוג בודד:
עולם שלא נעלם מ
חג המים בקיבוץ רמת יוחנן 13.10.2019
קיבוץ רמת יוחנן הוא שמורת טבע. קיבוץ שיתופי שלא הופרט ויש בו עדיין חדר אוכל פעיל וקבלת שבת. הקיבוץ נוסד בסוכות תרצ"ב (1931) וב-1940 הצטרפו אליו שני ענקים: המשורר והמלחין מתתיהו שלם (1904-1975) והכוראוגרפית לאה ברגשטיין (1902-1989). מתתיהו כתב שירים ולאה יצרה ריקודי-עם ושניהם יחד ארגנו את חגי הקיבוץ ברוח הימים ההם. את אותם חגים, עם אותם טקסים, ריקודים ותלבושות (בשינויים מזעריים) ממשיך הקיבוץ וחוגג. בסוכות חוגגים ברמת יוחנן את עליית הקיבוץ על הקרקע (השנה 88 שנים), את חג האסיף ואת חג המים (שמחת בית השואבה). בטקס הנהדר הזה, הנערך על שפת הבריכה של הקיבוץ, משתתפים רוב חברי המשק, מקטן ועד גדול.
בחול המועד סוכות (לא בערבי שבת) מתקיימות בבתי הכנסת ובישיבות שבשכונות החרדיות חגיגות "שמחת בית השואבה". בכל מקום חוגגים אחרת, והתושבים נוהרים בלילות ממקום למקום ומשתתפים בשמחה – גם אם היא לא בבית הכנסת שלהם. הייתי שם ב-17.10.11. בחסידות קרלין, החסידות העליזה ביותר, רוקדים עד כלות כל הכוחות:
בחסידות סטראשוב עורכים טיש המוני:
ובפינסק-קרלין חגיגה בניצוחו של האדמו"ר:
מיוחד לחסידות זאת: האדמו"ר רוקד עם לפידים (צולם ביום שני, י"ט תשרי תשע"ח)
שישו ושימחו
הקפות שניות בחסידויות שונות
במוצאי שמחת תורה נוהגים לערוך "הקפות שניות", מנהג שמקורו כנראה בימי האר"י הקדוש בצפת. לדעתי נערכות ההקפות השניות כדי שאוכל לצלם אותן (בחג אסור לצלם!).
1. בחצר פרמישלן בבני ברק, מוצאי שמחת תורה תשע"ה
משעות הבוקר של שמחת תורה מבלים החסידים בתפילות וב"הקפות" ומסיימים מאוחר יותר משבמקומות אחרים. בשעה שברוב בתי הכנסת מתחילות ההקפות, כאן נאספים כל הגברים לסעודה עם האדמו"ר. ההקפות מתחילות בתפילת ערבית של מוצאי החג רק סמוך לשמונה בערב.
שליח הציבור, המתפלל ליד האדמו"ר, מנענע לולב פסול, אתרוג פסול וערבות קמלות. זה "שטיק" – לשעשע את הקהל. לכן גם מישהו תוקע לו צרור ערבות בגירטל. 
מינהג מיוחד בחסידות פרמישלן: בהקפות שניות רק האדמו"ר רוקד עם ספר תורה ושאר החסידים רוקדים סביב הדוכן עליו שמים את שאר ספרי התורה.
האדמו"ר רוקד עם ספר התורה, מול הדוכן, קדימה ואחורה, כשהחסידים שרים מסביב. לאחר מכן הוא מקיף את הדוכן בצעדי ריקוד. פניו מכוסים בטלית כדי להתרכז – "דבקות". כשהאדמו"ר מסיים את הריקוד, וכל החסידים רוקדים בהתלהבות ובשירה, בלווי תזמורת. האדמו"ר המותש מתיישב ליד הדוכן והחסידים ממשיכים בריקוד סוער עד השעות הקטנות של הלילה. במעגל הפנימי רוקדים הילדים בהתלהבות לא פחותה.
2. בחצר ויז'ניץ בבני ברק, מוצאי שמחת תורה תשע"ח
חצר ויז'ניץ היא חצר גדולה ולכן ההקפות הן רבות משתתפים. הרווקים (בשחורים) על הפארנצעס.
3. בחצר בעלזא-מחנובקה בבני ברק, מוצאי שמחת תורה תשע"ח
חסידי בעלזא-מחנובקא עוטים "תורקיש טלית" (במלעיל), טלית קטנה מהרגיל, עבה ופסיה בכחול כהה.
נכדי האדמו"ר, ספרי תורה בידיהם וקולפקים (כובעי פרווה דמויי שטריימל שחובשים אדמו"רים) על ראשם, עומדים על הבמה במרכז בית הכנסת.
האדמו"ר בפעולה
לסיום חובטים בערבות
בושאייףמ
ההילולה של יוצאי לוב במושב זיתון 16.10.2019
מימי לא שמעתי על הילולת בושאייף. אבל כשנסעתי לשם בסוכות תש"פ התברר לי כי אלפים מיוצאי לוב ורבים מיוצאי צפון אפריקה אחרים שמעו על כך. כשבאתי בחמש לפנות ערב נדרשו לי 20 דקות כדי לעבור את הקילומטר שבין לוד למושב זיתן, וכשחזרתי משם בתשע, כי לא יכולתי לשאת יותר את רעש הרמקולים מחרישי האוזניים, עדיין היה עומס התנועה למקום כמקודם.
בעיר זליתין שבלוב היה ישוב יהודי קדום שיש המשערים שקדם לחורבן בית שני. באמצע המאה שעברה תרם יהודי עשיר בשם בושאייף את אחוזתו הסמוכה לעיר להקמת בית כנסת, שנשרף ושוקם כמה פעמים. לבית כנסת זה היו מתכנסים יהודי הסביבה לחגוג את ל"ג בעומר. מסורת אחרת מספרת על שלוש אחיות שגלו לצפון אפריקה אחרי חורבן בית המקדש. אחת מהשלוש הייתה בושאייף היפה שעל שמה נקרא בית הכנסת. יהודי זליתין עלו לישראל והקימו את מושב זיתן, ובו חידשו את בית הכנסת בושאייף. ההילולה מתקיימת פעמיים בשנה, בסוכות ובל"ג בעומר.
בכניסה לבית הכנסת ניצבות עמדות תרומה. רבים מהבאים, בעיקר נשים, מבקשים ברכה ובתמורה נותנים תרומה. רבות מהמבקשות הן נשים קשות יום ומגשי התרומות מתמלאים במטבעות של 10 אגורות.
מהילולת בושאייף איש לא יוצא רעב. נשים רבות מביאות מגשים וצלחות עם כיבוד ומניחות אותם על שולחן מיוחד בכניסה לבית הכנסת, ורבים באים להתכבד. נשים רבות עוברות עם מגשי כיבוד ומכבדות את הקהל. משפחות רבות מביאות סלים וצידניות ופותחות שולחן בחצר הרחבה. בחלק מהחצר מתמקם שוק גדול, בו אפשר לקנות מאכלים ומשקאות, מהם המיוחדים ליוצאי לוב. בשוק זה אפשר לקנות גם תבלינים, חפצי קודש ועוד.
על במה גדולה מופיעים זמרים בליווי תזמורת ורבים נהנים מהמוזיקה, יש גם נשים שמחות שרוקדות.
נשים רבות מדליקות נרות במבנה מיוחד לכך. על הבמה, על גבי שולחן ארוך, ניצבת שורה ארוכה של "קנדילים" (מנורות-שמן). בהמשך הערב נערכת מכירה פומבית של הזכות להדליק קנדיל. בצילומים: מר דבוש שילם 1200 ₪ עבור הזכות להדליק את הקנדיל של בר יוחאי. הוא זוכה בברכה המועברת ברמקולים, מדליק את הקנדיל ויורד אתו, גאה, מהבמה. אחריו נמכרו הקנדילים האחרים.
אחרי נאומים של פוליטיקאים המנצלים את הבמה כדי לעשות לעצמם נפשות, מוציאים את ספרי התורה מבית הכנסת והקהל רוקד איתם ובכך מסתיימת ההילולה.
הרֵבֵּה זורק תפוחים
חצר שומרי אמונים, בני ברק, יום חמישי, מוצאי שמחת תורה, כ"ב תשרי תשע"ח
חצר שומרי אמונים היא פלג קטן של חסידות תולדות אהרון הקיצונית. במוצאי שמחת תורה, אחרי חצות, האדמו"ר עורך טיש מיוחד. אחרי שירה ושמחה הוא זורק תפוחים לקהלו. לתפוש תפוח של הרֵבֵּה מבטיח שנה של מזל ופרנסה טובה. אשרי התופס.
אחרי התפוחים הוא זורק חופנים של שקדים ואגוזים. בסוף משתרר בלגן כשהילדים עולים על השולחן בניסיון לתפוס מה שיותר.
הקפות שניות של יהודי קוצ'ין
מושב נבטים, הושענה רבה תשע"ט 1.10.2018
בשנות החמישים של המאה הקודמת מכרו יהודי קוצ'ין את רכושם ועלו לישראל. הם הגיעו מארץ טרופית שופעת מים ויושבו במושב נבטים, בנגב הצחיח, שאותו הם הפכו ליישוב פורח ומשגשג. הקהילה הקטנה הזאת משמרת את מנהגיה העתיקים, ביניהם את חג שמחת תורה, בדרך המיוחדת להם. התארחתי אצלם בצאת החג, כשהתחילו ההקפות השניות. בשנות השבעים של המאה הקודמת הקימו בנבטים את בית הכנסת הגדול והמפואר שמהווה העתק של בית הכנסת בהודו. הבימה, הנמצאת במרכז האולם, הובאה מבית הכנסת בהודו. לפי המנהג שלהם יש עוד בימה (נראית מעל לראש החזן), צמודה גבוה סמוך לעזרת הנשים, כדי שגם הן תוכלנה לשמוע את החזן. לקראת החג מקשטים את בית הכנסת בפרחים וירק. החזן לובש גלימה כתומה, כמנהג יהודי קוצ'ין.
בערב החג מקימים "מנארה" – בימה מיוחדת לספרי התורה, מקושטת ויפה, המהווה ארון קודש לחג. בתום ההקפות מניחים את ספרי התורה על דוכן ליד הכניסה, וכשיוצא החג נוטלים אותם להקפות השניות. בתום הריקודים מביאים אותם בתהלוכה אל מול המנארה, מניחים אותם שוב על הדוכן כדי שאפשר יהיה לנשק אותם ולאחר מכן מעבירים אותם חזרה למנארה.
בחגים חובשים יוצאי קוצ'ין כיפות צבעוניות.
יעקב יוסף, בן תשעים ושש, הוא זקן הכפר. לפי המנהג, אחרי תפילת ערבית יוצאים תושבי הכפר ללוות אותו לביתו, שם עורכת משפחתו שולחנות עם כיבוד, ממיטב המטבח הקוצ'יני.
השומרונים חוגגים את חג הסוכות (ואת שאר החגים) לפי הלוח שלהם שלא תואם את הלוח היהודי. הסוכה השומרונית מוקמת בתוך הבית, שריד לימים שהשומרונים היו נרדפים על ידי שכניהם ולא יכלו לקיים טקסים דתיים לעין כל. לפי המסורת השומרונית, פרי עץ הדר הוא כל פרי מהודר, כולל חצילים וגמבה. לקראת החג תולים על ווים בתקרת הסלון מסגרת מתכת עם רשת עליה מסדרים כשטיח צבעוני כל מיני פירות מהודרים. כפות תמרים, ענפי עץ עבות וערבי נחל – מעל למסגרת.
מנשה, השומרוני מחולון, עשה סוכה מקורית בדמות בקבוק קוקה קולה וכוסות:
סוכות תשע"ד, 2013 אוקטובר, הסוכה של הכהן הגדול בהר גריזים במרכזה אתרוג תימני שמשקלו 5 ק"ג!. משפחה הגאה במיצובישי שלה ומשפחה הגאה בטויוטה ערכו סוכות בהתאם
בשמיני עצרת מוציאים בבית הכנסת השומרוני על הר גריזים את ספר תורת אבישע, שלפי המסורת השומרונית נכתב לפני 3000 שנה. הספר נשמר בכספת ומוציאים אותו לעיני הציבור (בקופסת זכוכית למגן) רק פעמים ספורות בשנה. ביום זה באות גם הנשים לבית הכנסת, להתברך בספר הקדוש ולנשק את ארון הזכוכית בו הוא נשמר.
על פי המסורת הנוצרית מצאה הלנה הקדושה, אימו של הקיסר קונסטנטינוס, את הצלב האמיתי עליו נצלב ישוע, בשלושה עשר לספטמבר 335 בירושלים. בארבעה עשר בספטמבר 628 השיב הקיסר הראקליוס את הצלב שנשדד על ידי הפרסים. לזכר מאורעות אלו חוגגים הנוצרים את חג רוממות הצלב (Exaltation of the Holy Cross). תאריך זה מציין, למעשה, את חנוכת כנסיית הקבר שנבנתה על ידי קונסטנטינוס ונחנכה ב-14.9.335.
היוונים קתולים: היוונים-קתולים (מלכיתים) חוגגים את חג הצלב בערב החג. בזמן שבני הקהילה ממלאים את כנסיית הפטריארכיה, עורכים הצופים המלכיטים מצעד עליז בסמטה שבחוץ, עם תופים וחמת-חלילים. לבסוף הם נכנסים למבואה ומקבלים את פני הארכיבישוף ושאר אנשי הכמורה במארש מחריש אוזניים. בכנסייה נערכת מיסה חגיגית כשבסופה נעמדים בני העדה בתור ארוך לקבל פרוסה מלחם הקודש טבולה ביין. לאחר המיסה נישאות דרשות ארוכות, ולבסוף יוצאים כולם החוצה. בסמטה מתארגנת שוב תהלוכה של הצופים ובה נישא צלב-פרחים שקישט קודם את במת הכנסייה. התהלוכה צועדת עד שער יפו וחזרה, מרחק של כמאתיים מטרים. כשהתהלוכה חוזרת, מדליקים לפני הכניסה לכנסייה מדורה קטנה במעמד הארכיבישוף והכמרים, ובכך מסתיים הטקס.
הקתולים: הטקס הקתולי מאורגן על ידי הקסטודיה, חל ב-14.9 והוא מתחיל בחלק הקתולי של הגולגותא, בכנסיית הקבר. על המזבח הפלורנטיני מניחים דוכן שעליו מציבים רליקווריום עתיק ונהדר, עשוי זהב ומשובץ אבנים יקרות, ובו שריד של הצלב האמתי. קהל רב מצטופף בשטח הקטן ונערכת תפילה בלווי של עוגב קטן שמביאים לכאן לצורך הטקס. לאחר מכן יורדים בתהלוכה בה נושא הפטריארך הלטיני או ממלא מקומו את הרליקווריום אל החלק הקתולי של כנסיית הקבר. מציבים אותו על מזבח וכולם כורעים ברך בעת שהנונציוס מתפלל ומקטיר אליו קטורת. לבסוף מחזיק הפטריארךאת הרליקווריום וכל אנשי הדת והנזירים הפרנציסקנים ניגשים לנשק אותו. אחר כך הוא מעביר אותו לכומר וכל הנוכחים עומדים בתור ומנשקים אותו.
הארמנים: הארמנים חוגגים את חג הצלב ביום ראשון הסמוך ל-27.9. השריד המקודש הקדוש ביותר המצוי בידי הארמנים הוא כפיס עץ מהצלב האמיתי. שריד זה סגור ברליקווריום בצורת צלב. לקראת הטקס מציבים במערב כנסיית המינזר הארמני דוכן מיוחד מקושט בפרחים, בנרות ובהרבה ענפי ריחן. על פי המסורת הארמנית הריחן גדל על ערימת אשפה שהייתה מעל למקום שבו נקבר הצלב שעליו נצלב ישוע והוא סימן להלנה הקדושה היכן למצוא אותו. הכנסייה הארמנית היא (לדעתי) המפוארת מכל כנסיות ירושלים והטקסים הארמנים הם המפוארים מכל הטקסים הנערכים בעיר. שימו לב למיטרה ולצווארון של הפטריארך שעליהם רקמה נהדרת משולבת בפנינים וראו את פאר שאר התלבושות. לאחר תפילה הנאמרת על הבמה מתארגנת תהלוכה שבה נושא הפטריארך את הצלב הקדוש, יחד עם צרור ריחן, ומניח אותו על הדוכן. לאחר טקס ותפילה ליד הדוכן, שבו מזים על הצלב מים קדושים, מעבירים את הדוכן לדרום הכנסייה. הפטריארך נושא את הצלב לדוכן החדש שם חוזר הטקס וכך בארבע רוחות הכנסייה. את הטקס מלווה מקהלה פרחי הכמורה בשירה ליטורגית שמיימית.
האורתודוקסים: לפי המסורת של העדה האורתודוקסית על מקום הצלב האמיתי שגילתה הלנה הקדושה צמח שיח ריחן (בזיליקום). על כן טקסי רוממות הצלב אצל האורתודוקסים (14.9 יוליאני הוא 27.9 גרגוריאני) כוללים הרבה ריחן וטקסי קידוש ריחן. בכנסיית הקבר מקיימים הנזירים היוונים-אורתודוקסים טקס בקתוליקון ואחריו תהלוכה עם צלבים היורדת למערת מציאת הצלב, שם מקדשים ערימה גדולה של ריחן אותו מחלקים למאמינים.
לאחר תפילה ומיסה בקתוליקון, יוצאת תהלוכה גדולה, מקיפה את האדיקולה ויורדת לקפלת הלנה הקדושה. בראש התהלוכה הקוואסים וביניהם ג'ורג', האחראי על כנסיית הקהילה, שמייצג את הקהילה האורתודוקסית של ירושלים. רבים נושאים זרי ריחן. אחריהם יורדים אנשי הדת בגלימות בצבע ירוק, הצבע של החג. ביניהם נישא צלב גדול ואיקונה רוסית קדושה במסגרת כסף. 
אחרי אנשי הדת הולך הפטריארך האורתודוקסי של ירושלים, נושא צלב על ראשו. בצלב המפואר הזה טמונה פיסה מהצלב האמתי. הוא נושא אותו על ראשו לפי המסורת כדי לבטא את הערצת הצלב, הנישא על הראש במקום כתר הבישוף שהוא חובש בדרך כלל. יש גם מסורת שהקיסר הראקליוס, כשהשיב את הצלב האמתי לירושלים מהשבי הפרסי, נשא אותו כך על ראשו. מימינו השגריר של יוון ומאחוריו נוהר הקהל הרב, רובו צליינים מרוסיה.
קודם לכן הניחו את צרור הריחן הגדול, מכוסה ביריעת בד מפוארת, במערה של מציאת הצלב, על המקום בו התגלה הצלב האמתי. המערה קטנה, ורק אנשי הדת נכנסים אליה. שם מתקיים טקס בו נוטלים את צרור הריחן ומניחים אותו בארבע פינות המערה, בכל פינה אומרים כולם ארבעים פעם "קירייה אלייסון" (אדונינו הושיע). 
ממערת הצלב יוצאת תהלוכה החוזרת ומקיפה את האדיקולה, עולה לגולגותא ואחר כך מתפזרת. בישופים מחליפים את הפטריארך בנשיאת הצלב הכבד על ראשם. את צרור הריחן הגדול מוציאים ממערת הצלב ומחלקים את הצמחים למשתתפים בתהרוכה.
חג הצלב האורתודוקסי בנצרת
בכנסיית המטרופוליט 30.9.2018
ביום החג נערך טקס בכנסיית גבריאל בנצרת וביום ראשון שאחריו נערכה מיסה חגיגית לקהילה האורתודוקסית בנצרת, בכנסיית המטרופוליט, ולאחריה נערך טקס נוסף לציון החג. איקונת היום: הקיסר קונסטנטינוס ומקריוס בישוף ירושלים מחזיקים בצלב האמתי. משמאל הלנה הקדושה, אמו של הקיסר.
בשעות הבוקר המוקדמות מכינים את הכנסייה לטקס. אשה מעטרת את הצלב בעלי ריחן. הריחן משמש בטקסים רבים, אך במיוחד בחג הצלב, כי לפי המסורת הלנה הקדושה מצאה את מקום הצלב האמיתי בזכות הריחן שגדל שם. את הקערה עם הצלב והריחן מציבים בחזית הכנסייה, לפני האיקונוסטזיס.
הקהילה מתאספת בכנסייה היפה ומתחיל טקס האוכריסטייה (ההודיה, מיסה), שהוא ממושך במיוחד ביום זה ומסתיים בהגשת תערובת הלחם והיין למאמינים. המטרופוליט בבגד ירוק, שהוא צבע החג.
בזמן הטרנסובסטנציה שני העוזרים מרעידים מפה מעל למי שעורך את הטקס, כעין משק כנפי המלאכים.
בחלק השני של הטקס הכמרים נושאים תפילה מסביב לקערת הריחן ואחריה נושאים את הקערה בתהלוכה סביב הכנסייה. בדרך כלל אמור המטרופוליט לשאת את הקערה על ראשו, אך אין הוא צעיר והקערה כבדה, לכן הוא נושא אותה בידיו ועוזריו עוזרים לו ומחליפים אותו. לאחר מכן נושאים הכמרים את הקערה עם הריחן לארבע רוחות הכנסייה. בכל מקום הם מניחים את הקערה, משתחווים וקוראים קירייה אלייסון (ביוונית "אדוני הושיע נא").
בסיום הטקס משיבים את הקערה למקומה, מתפללים מעט ולבסוף נעמד כל הקהל בתור וכל אחד מקבל זר מהריחן המקודש ופרוסה מהלחם המבורך (שאיננו לחם הקודש!). אחרי הטקס לובשים כוהני הדת את הבגדים השחורים, היום-יומיים, וכל המשתתפים מוזמנים לקפה ועוגה באולם קבלת הפנים של המטרופוליט.
חג הצלב במצלבה
חג הצלב של הנוצרים האורתודוקסים במנזר המצלבה 2.10.2016
מנזר המצלבה, או בשמו הרשמי "מנזר הצלב הקדוש", נבנה על פי המסורת במקום שבו צמח העץ שממנו נעשה הצלב שעליו נצלב ישוע. לפי המסורת נבנה המנזר בימי הקיסר קונסטנטינוס, אך למעשה המבנה הנוכחי הוא מתקופת יוסטיניאנוס (המאה השישית) וכמובן שעבר הרבה שינויים ותוספות. עד סוף המאה ה-17 היה המנזר ברשות הנזירים הג'ורג'יים אך עבר לידי היוונים-אורתודוקסים.
על פי המסורת אברהם הביא ללוט שלושה שתילים – ברוש, ארז וזית, וציווה עליו לשתול אותם כדי לכפר על חטאיו. לוט שתל את העצים בבור אחד והשקה אותם במי הירדן (בציור). שלושת השתילים צמחו לעץ אחד משולש שמגזעו נעשה הצלב שעליו נצלב ישוע.
המקום הקדוש ביותר במנזר נמצא בקפלה קטנה ועתיקה מאחורי הכנסייה ובה מזבח שתחתיו בור עגול עטור עיגול נחושת המסמן את המקום שבו גדל העץ הקדוש. המבקרים מכניסים את ידם לבור כדי לגעת בקדושה.
מול הכניסה מציבים את "איקונת החג". מאחר והחג מציין את מציאת הצלב האמיתי על ידי הלנה הקדושה נראה בה הקיסר קונסטנטינוס מחזיק את הצלב ולידו הבישוף של ירושלים דאז, הבישוף מקריוס, והלנה הקדושה, אימו של קונסטנטינוס. מתחת לאיקונה רליקווריום עם צלב יקר ערך המכיל שריד של הצלב האמיתי. משני צידי האיקונה אגרטלים עם ענפי ריחן. הריחן מלווה את כל הטקסים הקשורים בצלב. הבאים לטקס ניגשים ומנשקים את האיקונה ואת הצלב.
את הטקס מנהל בישוף יווני, אך רוב הבאים הם ג'ורג'ים ורוסים. שתי נזירות מהוות את המקהלה ומפליאות לשיר.
לכל חג חשוב מכינים לחם מבורך (לא לבלבל עם לחם הקודש). חמישה כיכרות, כמנין הכיכרות בנס הלחם והדגים (בטבחה). יש טקס ברכת הלחם, ובסוף יחלקו פרוסות ממנו לנוכחים.
שלושה נרות מסמלים את השילוש הקדוש ושני נרות – את העיקרון הדיאופיזיטי. צירוף נרות זה מופיע ברוב הטקסים האורתודוקסים, אבל רק בישוף רשאי לברך בהם – כמו בצילום.
טקס האווכריסטייה ("מיסה") – אחרי הפיכת הלחם והיין לבשרו ולדמו של ישוע re הכוהנים שותים מהיין (מטפחת אדומה כדי שלא תישפך אף טיפה לארץ). אחר כך מציג הבישוף את הגביע שבו לחם ויין מעורבים ומגיש אותם אל פיהם של הנוכחים בכפית.
עכשיו מגיע תור הטקס האחרון, המיוחד לחג. בתהלוכה היוצאת מהקפלה שבה גדל עץ הצלב נושא כוהן על ראשו מגש ובו צלב מוקף בעלי ריחן. את הצלב נושאים על הראש כדי לשחזר כיצד נשאו את הצלב, כשמצאו אותו, אל הגולגותא. מניחים את המגש במרכז הכנסייה והכוהנים מקיפים אותו בתפילה כשהבישוף מקטיר קטורת. אחר כך נושאים את המגש לקפלה שבה גדל עץ הצלב. בטקס שנערך שם מזים על הצלב מי ורדים מכלי המיוחד לכך. הפעם, מסיבה לא ידועה לי, פרצה להבה והריחן שבמגש עלה באש לדקות ספורות. לבסוף מברך הבישוף את הריחן מול המזבח ומחלק את ענפיו לנוכחים.
מעיליא
חג רוממות הצלב במעיליא, 13.9.2013
בעולם הנוצרי חג רוממות הצלב הוא לרוב חג מינורי. לפני כעשר שנים החליט הכומר של מעיליא, כפר נוצרי יפהפה בגליל המערבי, להפוך את החג הזה לחגו של הכפר, ומאז מתקיימת בו תהלוכה נהדרת, בה לוקחים חלק רוב התושבים. בתחילת מסלול התהלוכה התאספו הנערים והנערות שעברו השנה את האישוש (קונפורמציה) לבושים בגלימות לבנות ובידם צלב מקושט בפרחים. הנער באדום – מהמשרתים בקודש. עם שקיעה התארגנה תהלוכה נלהבת. בראש תזמורת הצופים, אחריה צופים נושאי לפידים, הנערים והנערות בלבן, נושאי לפידים ואחריהם כל תושבי הכפר, ביניהם כמה גברתנים שנשאו צלב עץ ענקי.
לאחר צעדה ארוכה נאספו כולם בכיכר הכנסייה העתיקה, ליד המבצר הצלבני.
למחרת, יום ראשון, נערך בכנסייה טקס קידוש הצלב ולאחר מכן טקס הקומוניון – המאמינים קיבלו את לחם הקודש.
מסקל
חג הצלב של הנוצרים האתיופים בירושלים, 26.9.2014, 26.9.2016
האתיופים הנוצרים חוגגים את החג ב-17 לחודש מסקרם, שזה לפי הלוח שלהם 26 בספטמבר גרגוריאני. מסקל בגעז פירושו צלב. הם חוגגים רק את מציאת הצלב על ידי הלנה הקדושה, אימו של קונסטנטינוס. לפי המסורת האתיופית הלנה מצאה את הצלב בעזרת עשן של מדורה שסימן את מקומו. לכן בערב חג הצלב הם חוגגים את הדֶמֶרָה ("מדורה") כמו ל"ג בעומר שלנו. בירושלים חוגגים בתהלוכה צבעונית ושמחה היוצאת מהפטריארכיה האתיופית ומסתיימת בתהלוכת נרות סביב כיפת הלנה הקדושה במנזרם, דיר אל-סולטאן, שעל גג הכנסייה. יש גם מדורה, ראו בהמשך.
ג'ורג' הקדוש הורג הדרקון
יומו של ג'ורג' הקדוש, הארמנים אצל הקופטים בירושלים, 9.10.2010, הארמנים בכנסייה ברמלה, 15.10.2017
הארמנים חוגגים את יומו של ג'ורג' ב-9.9. ביום זה, על פי הסכמים עתיקים, הם מקיימים טקס בכנסיית ג'ורג' הקדוש הקופטית בירושלים
ברמלה ישנה כנסייה ארמנית עתיקה המוקדשת לג'ורג' הקדוש. הכנסייה סגורה כל השנה, כי שוב אין קהילה ארמנית ברמלה. מאחר ואת חגו של ג'ורג' הם חוגגים בכנסייה הקופטית, הם עורכים טקס נוסף ביום ראשון הסמוך לתאריך. ביום זה מגיעים ארמנים רבים (בעיקר ארמניות) מירושלים, חיפה ועוד. כומר וכמה אנשי כמורה זוטרים עורכים במקום מיסה לאחריה מוגש לקהל כיבוד בחצר הכנסייה. שימו לב: לכנסייה שני מזבחות, כנהוג אצל הארמנים. הכומר חובש מיטרה בצורת כתר, ככמרים האורתודוקסים. כומר בדרגת בישוף חובש מיטרה דומה לשל הקתולים, תוצאה של השפעה קתולית בימי מסעי הצלב.
ברכת הפירותם
עליה לרגל של נזירי הקסטודיה לכפר נחום, 12.10.2019
כפר נחום מקודש לנוצרים כי לפי הברית החדשה ישוע התגורר בה בביתו של פטרוס והיא הייתה מרכז פעילותו בגליל. בשבת, ה-12.10, ערכו הנזירים הפרנציסקנים עלייה לרגל לכפר נחום. השתתפו בטקס עשרות נזירים ונוצרים קתולים רבים. הטקס התחיל על שפת הים, שם הוקראו הפרקים המתאימים מהברית החדשה. משם יצאו כולם בתהלוכה שעברה באזור החפירות של הכפר הקדום וליד בית הכנסת המשוחזר.
בחפירות שנערכו בכפר נחום התגלתה כנסייה מתומנת שהוקמה במאה החמישית על שרידי חדר קדום יותר שמאמינים שהיה ביתו של פטרוס. בשנת 1990 הוקמה כנסייה מתומנת, בסגנון מודרני, שתלויה מעל לכנסייה העתיקה ובמרכזה פתח שדרכו אפשר לראות את המבנים הקדומים. התהלוכה נכנסה אל הכנסייה שבה נמשך הטקס. המיסה התחילה באופרטוריה, כמקובל בכנסייה הקתולית. באופרטוריה מביאים נציגים של הקהילה את הלחם והיין אל הכומר המנהל את הטקס לקידושם. ביום זה, כחלק מהאופרטוריה, הביאו נציגים גם שלושה סלים גדולים גדושים בפירות. הם מסרו אותם לאחד מהמשמשים בקודש שהניח אותם לרגלי המזבח.
קידוש (או ברכת) הענבים (או הפירות) הוא טקס חשוב בעדות נוצריות רבות, בעיקר בעדות האורתודוקסיות. מקורו הדתי בטקס הביכורים שהתקיים בבית המקדש. בדרך כלל נהוג לקדש את הענבים, והתאריך נקבע על פי זמן הבשלת הענבים ביוון. הנוצרים רואים בטקס את הסרת הקללה שאלוהים הביא על פרי האדמה עבור אדם הראשון וצאצאיו (בראשית ג', 17). הרוסים, שבארצם ממעטים לגדל את הגפן, מקדשים בעיקר את התפוחים (הם נוהגים להימנע מאכילת תפוחים עד יום הקידוש) אך מקדשים גם את כל הפירות האחרים.
לאחר מכן התקיימה המיסה ואחרי שכל הבאים קיבלו את הסקרמנט נערך טקס קידוש הפירות. הכומר המנהל את הטקס בירך והיזה עליהם מים קדושים ואחר כך חילקו את הפירות, קודם לכמרים ולנזירים ואחר כך לקהל הרב.
על החיים ועל המוותם
יום כל הנשמות בבתי הקברות הקתולים על הר ציון, 2.11.2016
בנצרות הקתולית מוקדשים שלושה ימים לזיכרון למתים: אחרי ההאלווין (30.10) ויום כל הקדושים (1.11) המוקדשים לקדושים ולמרטירים מגיע יום כל הנשמות (2.11), יום זיכרון למאמינים שמתו ובו הולכים לבקר קברי קרובים, להתייחד איתם ולהניח זר פרחים על הקבר. יש גם המחלקים בבית הקברות ממתקים לבאים, כנראה זכר לסעודת ההבראה.
dd 
הנזירים הפרנציסקנים מקיימים ביום זה, בבוקר, מיסה מיוחדת ולאחריה הם יוצאים בתהלוכה להר ציון. אחרי שהם מבקרים בבית הקברות שלהם על ההר הם פונים אל בתי הקברות הקתוליים. ליד בית הקברות הפעיל (היכן שקבור שינדלר) ישנו בית קברות הרוס ומוזנח, סגור כל השנה, ששימש לקבורת הקתולים עד 1948 ואז נהרס בקרבות. שם הם עורכים תפילה והקטרת קטורת ולאר מכן מזים מים קדושים על הקברים.
לאחר מכן הם פונים לבית הקברות הפעיל, שם הם עורכים טקס ארוך יותר ובסיומו מתפזרים נזירים על פני בית הקברות הגדול ומזים מים קדושים על הקברים.
חגו של יעקב הקדושח
יומו של יעקב (הקטן) בכנסייה שעל שמו ובפטריארכיה האורתודוקסית בירושלים 5.11.2016
יעקב "הקטן" (James the Less) – להבדיל מיעקב "הגדול" בן זבדי, שניהם בין שניים עשרה השליחים – נחשב לאחיו של ישוע (מאם אחרת) ולבישוף הראשון בירושלים. לכן הבישוף האורתודוקסי של ירושלים (הפטריארך), הרואה את עצמו כממשיכו בשושלת בישופי ירושלים, מנהל בעצמו את הטקס ובסופו עורך קבלת פנים לקהל המאמינים. החג נודע בשל חלוקת כיכרות הלחם, ראו בהמשך. כנסיית יעקב הקדוש נמצאת ממערב לחצר כנסיית הקבר והיא משמשת ככנסיית הקהילה האורתודוקסית בירושלים. הטקס מתחיל בשמונה בבוקר עם בואו של הפטריארך וכוהני הדת שלו בתהלוכה חגיגית. הכנסייה מלאה מפה לפה במאמינים של קהילת ירושלים וכרגיל בשנים האחרונות – בהרבה צליינים רוסים.
הפטריארך תיאופילוס השלישי מנהל את הטקס שעיקרו אויכריסטייה ("מיסה") חגיגית.
ברכת הבישוף: שני נרות מסמלים את העיקרון הדאופיזיטי ושלושה – את השילוש הקדוש. הבישוף מברך בהנפת הנרות ימינה, ישר ושמאלה ובהצלבתם.
ברכת הלחם: את טקס האויכריסטייה קוטעים בברכת הלחם. חמישה כיכרות לחם, כמספר הכיכרות בנס הלחם והדגים, שעליהם מוטבעת חותמת מיוחדת המסמלת את החג, מוצבים על שולחן. כוהני הדת מברכים אותן והבישוף מניף אחת מהן ומנשק אותה. את הכיכרות פורסים לפרוסות ומחלקים למאמינים בסיום הטקס.
עם סיום הטקס עולים כוהני הדת בתהלוכה אל הפטריארכיה ואחריהם כל הקהל. בשער הפטריארכיה מחלקים לכולם כיכרות לחם קטנות. חלוקת הלחם מסמלת את המזון הגשמי שמבטיחה האמונה (פרט למזון הרוחני) וכן היא שריד לימים שבהם הכנסייה הייתה מחלקת מזון לצליינים ולרעבים.
לסיום נוהרים כולם לאולם קבלת הפנים החדש והמפואר של הפטריארך. לאחר ברכת הפטריארך מגישים לקהל כיבוד. עיקר הכיבוד זו חיטה מבושלת ומומתקת שמוסיפים לה פירות יבשים וסוכריות. החיטה מסמלת את המוות והתחייה: את גרעין החיטה טומנים באדמה (כמו את המת) והוא נובט ונותן יבול רב – סמל לתחייה באחרית הימים. נציג הכנסייה nגיש לפטריארך את מפתחות כנסיית יעקב הקדוש ולסיום הטקס הפטריארך מחזיר לו אותם.
נס הלחם והדגים
החג של הנזירים הבנדיקטיניים בטבחה, 9.11.2019
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה הַמָּקוֹם חָרֵב וְהַיּוֹם רַד מְאֹד׃ שַׁלַּח אוֹתָם וְיֵלְכוּ אֶל־הַחֲצֵרִים וְהַכְּפָרִים מִסָּבִיב לִקְנוֹת לָהֶם לָחֶם כִּי אֵין־לָהֶם מַה־שֶּׁיֹּאכֵלוּ׃ וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם תְּנוּ אַתֶּם לָהֶם לֶאֱכֹל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲנֵלֵךְ לִקְנוֹת לֶחֶם בְּמָאתַיִם דִּינָר לָתֵת לָהֶם לֶאֱכֹל׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כַּמָּה כִכְּרוֹת־לֶחֶם יֵשׁ לָכֶם לְכוּ וּרְאוּ וַיֵּדְעוּ וַיֹּאמְרוּ חָמֵשׁ וּשְׁנֵי דָגִים׃ וַיְצַו אוֹתָם לָשֶׁבֶת כֻּלָּם חֲבֻרָה חֲבֻרָה לְבַד עַל־יְרַק הַדֶּשֶׁא׃ וַיֵּשְׁבוּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת לְמֵאוֹת וְלַחֲמִשִּׁים׃ וַיִּקַּח אֶת־חֲמֵשֶׁת כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים וַיִּשָׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס אֶת־הַלֶּחֶם וַיִּתֵּן לְתַלְמִידָיו לָשׂוּם לִפְנֵיהֶם וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים חִלֵּק לְכֻלָּם׃ וַיֹּאכְלוּ כֻלָּם וַיִּשְׂבָּעוּ׃ וַיִּשְׂאוּ מִן־הַפְּתוֹתִים מְלוֹא סַלִּים שְׁנֵים עָשָׂר וְגַם מִן־הַדָּגִים׃ וְהָאֹכְלִים מִן־הַלֶּחֶם הָיוּ כַּחֲמֵשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ". (מרכוס 6, 35-44).
עין שבע או טבחה (שיבוש של המילה שבע ביוונית) הוא המקום שהמסורת הנוצרית רואה בו את מקום נס הלחם והדגים, המסופר אצל כל ארבעת האוונגליסטים. במקום הוקמה כנסייה ביזנטית גדולה שנהרסה במאה השביעית. בשנות השלושים של המאה ה-20 שוחזרה הכנסייה על ידי הנזירים הבנדיקטים הגרמנים. ב-2015 הוצתה הכנסייה על ידי קיצונים יהודים אך שופצה מחדש. כאן יש לנו הזדמנות לראות מבנה שלם של בסיליקה ביזנטית קלאסית, כולל רוב רצפות הפסיפס המקוריות מהמאה ה-5. ציור סל הלחם והדגים שליד המזבח הפך לסמל של הצליינות הנוצרית לארץ ישראל. ביום החג מקדמים את פני הבאים לכנסייה חמישה סלים עם פיתות, שני דגים וכלי המיסה.
הטקס נפתח בתהלוכה של כניסת המשרתים בקודש. כאן גם נערות משרתות כעוזרות לכמרים. לאחר הקראת הפסוקים המתאימים לחג, מביאים נציגי הקהילה את הלחם והיין שיקודשו במיסה ואחריהם מביאות נזירות ונשים את חמשת סלי הלחם, אותם מציבים בחזית המזבח. לאחר שהבישוף פיירבטיסטה פיצבאלה, המנהל את הטקס, מברך את הלחם ומקטיר עליו קטורת, נערכת המיסה. שימו לב לסלע שמתחת למזבח, שהוא לפי המסורת הסלע שעליו הניחו תלמידי ישוע את הדגים והלחם של הנס.
לאחר המיסה מביאים בתהלוכה את סלי הלחם למתחם הגדול שמאחורי הכנסייה, שם מחלקים את הפיתות לקהל וכולם מוזמנים לארוחת צהריים.
סהרנהה
חגם של יוצאי כורדיסטאן בגן סאקר בירושלים, 15.10.2019
הסהרנה היא חג טבע, הדומה למימונה של יהודי מרוקו, שיהודי כורדיסטן היו חוגגים בפסח. בישראל, כדי לא להתחרות במימונה, העבירו יוצאי כורדיסטן את החג לסוכות. ביום הראשון של חול המועד סוכות התקיימה הסהרנה בירושלים. נעשו הכנות רבות להשתתפות קהל רב, אבל כנראה בגלל מזג האוויר היו רק משתתפים מעטים. אחרי הצהריים היו במקום רק כמה משפחות שפיקנקו על הדשא וכמה צעירים שהתאמנו בצעדי ריקוד כורדי. לפנות ערב נערכה תהלוכה של הכנסת ספרי תורה. השתתפו בה כחמישים איש, לא כולם יוצאי כורדיסטן. רק אישה אחת באה בשמלה כורדית אמיתית. את התהלוכה הובילו שני נגני זוּרְנָה (מין אבוב) ושני מתופפים והוליכו בה שני ספרי תורה. כמה נשים הצמידו מטפחות-ראש לספרי התורה ורבים רקדו לקול המוסיקה. כשהגיעו לאוהל בית הכנסת גברו הריקודים ורבים הסתדרו בשורה ארוכה לריקוד של מין דבקה כורדית. לסיום הניחו את ספרי התורה על שולחן, רב נשא תפילה, הגברים התפללו מנחה ובזה הסתיים החלק הראשון של הטקס. בערב נערכו הופעות מעל במה שהוקמה במקום, אבל לצערי לא יכולתי להישאר.
בסוף אוקטובר ובנובמבר נערכים בבתי הקברות הצבאיים של הקומונוולד (ובנצרת – של הגרמנים) טקסי זכרון לחללי מלחמות העולם. חמישה טקסים: בבאר שבע, בהר הצופים, ברמלה, בחיפה ובנצרת.
1. בית הקברות הצבאי בבאר שבע
יום שישי, 30.10.2015
באר שבע, כאמור, הייתה העיר הראשונה שנכבשה בארץ ישראל ב-31.10.1917. הסתערות פרשי אנזק (ANZAC – Australia and New Zealand Army Corps) זכורה היטב לאוסטרלים ולניו זילנדים ומדי שנה הם מקיימים, בסוף השבוע הסמוך לתאריך זה, טקס בבית הקברות הצבאי בבאר שבע. למעשה, מתקיימים שלושה טקסים: בבית הקברות הצבאי לזכר חיילי האנזק, ליד המצבה לחיילים התורכים שנפלו על הגנת באר שבע ובפארק האוסטרלי. השנה (2015) התקיימו הטקסים ביום שישי, השלושים לאוקטובר. קהל רב בא לטקס. שגרירים, נספחים צבאיים עטורי מדליות במדים מפוארים, תושבי באר שבע ועוד. נישאים נאומים ונקראות תפילות על ידי אנשי דת (גם רב יהודי) אבל עיקר הטקס הוא הנחת הז-רים על המצבה. הטקס נפתח בתרועת ההשכבה ומסתיים בתרועת ההשכמה, לציון התקווה לתחיית המתים. המחצצר הוא מָאוּרִי בחצאית אתנית, אבל מפלסטיק.
בתחנה בבאר שבע עומד קטר, מספרו שבעים ארבע מאות ארבע עשר. לידו אנדרטה לזכר אטאטורק ובסמוך – מצבה לזכר החיילים התורכים שנהרגו בקרב על הגנת באר שבע. חלק מהנוכחים בטקס הקודם פונים לכאן לטקס הנחת זרים על המצבה. את הטקס מוביל השגריר התורכי בישראל.
לבסוף נוסעים כולם לטקס השלישי והאחרון, ב"פארק האוסטרלי", פארק נהדר שממשלת אוסטרליה תרמה לבאר שבע. כאן, ליד פסל יפה של פרש אוסטרלי המסתער על עמדות התורכים, שוב נישאים נאומים, יש זמרת ומניחים זרים. תם יום באר שבע.
שיחזור כיבוש באר שבע
שיחזור כיבוש באר שבע על ידי פרשי אנז"ק, 31.10.2017
כיבוש באר שבע על ידי פרשי האנז"ק (Australian and New Zealand Army Corps) ב-31.10.1917 נחשב לקרב הפרשים הגדול האחרון בהיסטוריה. הניצחון בקרב זה פתח את הדרך להמשך הכיבוש של כל ארץ-ישראל ובסופו של דבר לנפילת האימפריה העות'מאנית. ב-31.10.2017 מלאו מאה שנה לקרב ובבאר שבע נערכו טקסים בהשתתפות ראש ממשלת אוסטרליה ורעייתו, מושלת ניו זילנד ובן זוגה וראש ממשלת ישראל ורעייתו. בין הטקסים הרבים נערכה תהלוכת פרשים אוסטרליים (על סוסים ישראלים). האירוע המרכזי היה שיחזור ההסתערות על באר שבע, לקראת שקיעה, במקום שבו נערך הקרב המקורי.
11.11 בשעה 11
ב-11.11.1918 בשעה 11.00 הסתיימה רשמית מלחמת העולם הראשונה. ביום ראשון הסמוך ל-11 בנובמבר מתקיימים בבתי הקברות הצבאיים בעולם טקסים לזכר חללי מלחמות העולם. הטקס המרכזי בארץ מתקיים בבית הקברות הצבאי ברמלה, בו טמונים קרוב ל-6000 קורבנות של מלחמות העולם מלאומים שונים. בטקס המפואר משתתפים וותיקי מלחמת העולם השנייה, נספחים צבאיים ונציגי מוסדות. לאחר טקס אשכבה הנערך על ידי כמרים ורב מניחים הנציגים והנספחים זרים רבים ליד המצבה המרכזי. הטקס נפתח בנגינת חמת חלילים סקוטית. אבל יום קודם, בשבת, מתקיים טקס דומה בבית הקברות הצבאי שעל הר הצופים.
2. בית הקברות הצבאי על הר הצופים
יום שישי, 30.10.2015
הטקס נפתח בתרועת האשכבה הצבאית. הראשונים להני זרים הם שני ווטראנים מביה"ח המלכותי בצ'לסי, שאיננו בית חולים אלא בית מחסה לווטראנים.
3. בית הקברות הצבאי המרכזי ברמלה
11.2014-8.11.2015
גם כאן צועד לפני הטקס נגן חמת חלילים סקוטי בין הקברים ומנגן למתים. הטקס מתחיל בתרועת ההשכבה ומסתיים בתרועת היקיצה. לאחר הטקס הכללי נערך טקס מיוחד לזכר החללים היהודים.
וטראנים:
4. טקס הודי בבית הקברות הצבאי בחיפה
-12.11.2015
כשם שהקרב על באר שבע חשוב למורשת הקרב האוסטרלית, כך קרב הפרשים ההודים שכבשו את חיפה (23.9.1918) תופס מקום חשוב במור-שת הקרב ההודית. השנה, מסיבות שונות, נדחה הטקס בכמה שבועות. בבית הקברות הצבאי הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה (זה של חללי מלחה"ע השנייה נמצא ליד חוף כיאט) יש שטח די גדול, ללא קברים (את המתים ההודים שורפים) המוקדש לצבא ההודי. יש בו שתי מצבות, אחת מאחורי השנייה. הראשונה מוקדשת לחיילים ההינדים ומאחוריה – לחיילים ההודים המוסלמים. משמר הכבוד הוא של חיילים הודים מחיל השלום של האו"ם. בצילום – בעת דקה דומייה, בעמידת אבל, כשהרובים הפוכים והראשים מורכנים. טקס הנחת הזרים כפול. זר אחד להינדים ואחד למוסלמים. בצילום: השגריר ההודי מניח את הזר הראשון,
5. טקס בבית הקברות הצבאי הגרמני בנצרת
-15.11.2015
בית הקברות הצבאי הגרמני לחללי מלחמת העולם הראשונה שוכן במתחם בית החולים "המשפחה הקדושה" ("האיטלקי") בנצרת ובו שרידי 261 חללים גרמנים. הגרמנים היו בעלי ברית של העות'מאנים וחיילים גרמנים רבים השתתפו בקרבות, רבים מהם טייסים. ליד בית החולים האיטלקי הוקם בזמן המלחמה בית חולים שדה והפצועים שמתו בו נקברו בחלקה לידו. בשנת 1935 נאספו שרידי חללים גרמנים מרחבי הארץ ונקברו בקירות של מבנה שהוקם בסמוך.משנת 1984 מארגנת השגרירות הגר-מנית טקס מרשים בבית הקברות. בחזית קברי המתים בבית החולים, מאחור המבנה שבקירותיו הקברים של השרידים שנאספו ולידו מגדל הפעמונים. במגדל הפעמונים תלויים לזכר הטייסים מדחפי מטוסיהם שהופלו.
הטקסים בבאר שבע, בירושלים וברמלה נפתחו בתרועת חצוצרה. בנצרת נפתח הטקס בדינדון אבל של הפעמון שבמגדל. גם כאן יש טקס הנחת זרים. את הזרים מניחים במבואה של מגדל הפעמונים.
בעת הטקס נושאים תפילה כומר קתולי, כומר פרוטסטנטי ורב צבאי. הרב הצבאי, חזן צבאי וחבורת חיי-לים (כדי להבטיח מניין) באו לטקס כי מ-261 החללים של הצבא הגרמני טמון כאן יהודי אחד, האתת אלפרד גרכטר. בעבורו נושא החזן תפילת אל מלא רחמים. 
נספחים צבאיים (מכל הטקסים):
פוטומונטאז'
שחזור מפגש הרצל והקיסר וילהלם בשער מקווה ישראל 1.11.2018
בשלהי שנת 1898 ערך קיסר גרמניה וילהלם השני ביקור בארץ ישראל. הרצל נסע לארץ עם משלחת ציונית קטנה במטרה לפגוש את הקיסר ולשכנעו לתמוך ביישוב יהודים בארץ. הפגישה הראשונה בין הרצל לקיסר נערכה ב-28.10.1898 ליד שער מקווה ישראל. השניים החליפו כמה מילות נימוסים אבל לתמונה של המפגש הייתה חשיבות רבה ליחסי הציבור של התנועה הציונית הצעירה.
את התמונה צילם חבר המשלחת דוד וולפזון, אלא שמרוב התרגשות הוא פספס וצילם את הקיסר, רכוב על סוס לבן, מאחוריו אחד מפמלייתו על סוס שחור ואילו הרצל לא הופיע בצילום. מה עשו? – וולפזון צילם את הרצל בפוזה המתאימה וצלם לא ידוע הכין פוטו-מונטאז'. הוא גזר את הקיסר והדביק אותו על גבי הסוס השחור וצירף את הרצל המברך אותו. כך נוצר אותו צילום איקוני.
ב-2.5.2012, לכבוד יום הולדתו ה-152 של הרצל, הוצב במקום המפגש פסל, שיצר הפסל מוטי מזרחי, המשחזר את הצילום. פסל הקיסר על סוסו חצוי לאורכו, לציין את הפוטומונטז'. על חלק אחד חקוקה אמרתו של הרצל: "אם תרצו אין זו אגדה" ועל החלק השני דברי הקיסר: "לארץ הזו יש עתיד". במלאת מאה ועשרים שנה לביקור נערך טקס ליד הפסל המפורסם. להקת בנות חוללה סביב הפסל והרצל והקיסר ניהלו שיחה קצרה. (הרצל: "כשאתה מחנה את הסוס בירושלים, אל תשכח להפעיל פנגו"). צילום-שיחזור של המפגש המפורסם לא הצליח כי הסוס שהובא היה אנטי ציוני וסרב לשתף פעולה.
וולפזון ביים צילום, צילם ואחר כך עשה סלפי
מאה שנה
שיחזור טקס כניעת ירושלים 11.12.2017
שיא חגיגות מאה שנה לכיבוש ירושלים על ידי הגנרל אלנבי: שיחזור הטקס המפורסם של מסירת כתב הכניעה והצהרת הגנרל על בימת הכניסה למגדל דוד. שחקנים התלבשו כדמויות מאותה תקופה. כניסת אלנבי (ברגל) דרך שער יפו נערכה בתהלוכה. שלא בדומה לכניסה המקורית קשה היה לצלם את התהלוכה מחמת הקהל שנדחק אליה.
הגנרל אלנבי ומעריצות
לורנס איש ערב
החכם באשי הראשון לציון
חיילת מאורית מאנז"ק
אחיות רחמניות
בנות ירושלים הנאוות
הקוואסים בראש התהלוכה, אלנבי מאחוריהם
ראש העיר אל-חוסייני עם דגל הכניעה
עיד ליד
חגו של ג'יאורג' הקדוש בכנסייה שעל קברו בלוד
16.11 הוא יום חגו של ג'ורג' הקדוש. ביום זה מתקיימת בכנסייה שבמרתפה קברו של ג'ורג' חגיגה המונית. פעם חגיגה זו הייתה משותפת גם לערבים המוסלמים ואלפים היו חוגגים במשך שבוע ליד הקבר – עיד ליד (בערבית: החג של לוד). כיום מגיעים אלפי נוצרים. נהוג לנדור נדר לג'ורג' – שיביא לנודר בן זכר (שיקרא כמובן ג'ורג') או להחלמת ילד ממחלה קשה. את הילד מלבישים ביום זה בבגדי ג'ורג' הצבעוניים. ערב קודם מביאים האבות את הילד לרחבת השחיטה שליד הכנסייה. הכומר הניצב שם מברך את הילד ואז האב שוחט את הכבש, נוטל את הילד על ידיו וקופץ איתו שלוש פעמים מעל לגווייה. דומה לכפרות שלנו.
בדרך כלל מביאים ילדים המוקדשים לג'ורג' הקדוש ("… אם יוולד לי בן, אקדיש אותו לג'ורג' ואקרא לו בשמו") לבושים במדי ג'ורג' הקדוש. המהדרים מבקשים מהכומר להלביש את הילד. הפעם הפתעה: הכומר מלביש את המכנסיים הירוקים דווקא לילדה בשם תמר.
למחרת באים המונים לכנסייה. כמרים, בראשם הפטריארך היווני-אורתודוקסי, עורכים טקס חגיגי אך רוב הקהל עסוק בהדלקת נרות ובאיסוף שמן שתורמים שופכים על מצבת הקבר בקריפטה, שמן שהופך לקדוש ולתרופה למחלות.
הפטריארך היווני-אורתודוקסי מנהל את הטקס
חגו של ג'ורג' הקדוש בלוד 16.11.2018
חלק גדול מהבאים לא לוקחים חלק בתפילה אלא עוסקים בכמה פולחנים מקומיים.
1. משיחה בשמן: כומר הכנסייה עומד באחת הפינות ובעזרת מכחול הוא מורח לבאים אליו מעט שמן זית, שנלקח מנר הניצב לידו, לברכה. הוא מורח צלב על המצח ומעט על הפה, הצוואר, כפות הידיים ועוד.
2. הדלקת נרות: כמעט כל הבאים קונים נרות בדוכן שבכניסה ומדליקים אותם במתקן הגדול שבקיר הצפוני.
3. שמן ממצבת הקבר: רבים מצטופפים בקריפטה, שאליה יורדים במדרגות תלולות מצד אחד ועולים בגרם מדרגות בצד השני. אנשים מביאים תרומת שמן זית ויוצקים על המצבה. אחרים אוספים מהשמן בעזרת כף, כוסית ואף בעזרת מזרק וממלאים בו בקבוקים שהביאו. השמן הזה משמש כתרופה. מורחים מעט ממנו בצורת צלב על מצח החולה ואם הוא מאמין, מובטח לו שיבריא. לאחר שנטלו שמן, מנשקים את הפסיפס שמאחורי הקבר ויוצאים.
אפקט הפלצבו ("כלומבו") נחשב מזה שנים רבות כבעל השפעה פסיכולוגית בלבד. במחקרים שנערכו בשנים האחרונות נמצא שלתרופות פלצבו, כאלו שהנוטל אותן מאמין שהן יעילות, יש השפעה נוירולוגית ופיזיולוגית מוכחות (כתבה במוסף "הארץ", 16.11.2018). עבור המאמינים, לשמן הזה יש סגולות מרפא, כמו גם למים של הבבא סאלי ולתוצרי אמונה רבים אחרים.
4. פולחן השרשרת: ג'ורג' הקדוש ידוע כמרפא חולי רוח. בארץ-ישראל הוקמו על ידי הנוצרים הרבה כנסיות המוקדשות לג'ורג' הקדוש. ברבות מכנסיות אלה הותקנה שרשרת עם קולר שרותקה לאחד הקירות. כשנכנסה בנוצרי או במוסלמי רוח רעה או שד, כלומר יצא מדעתו, היו מרתקים אותו בעזרת השר-שרת ומניחים אותו כמה ימים ולילות בכנסייה עם קצת לחם עבש ומעט מים. משוגעים רבים העדיפו "להבריא" מהר ולא להמשיך ב"טיפול". ממשלת המנדט הבריטית שמה קץ לפרקטיקה הזאת ופתחה במקומה מוסדות פסיכיאטריים. אי פעם במאה העשרים, שמו המתפללים את ליבם לשרשראות המוזרות שהם לא ידעו מה משמעותן. מישהו החליט שהשרשראות בוודאי קשורות לג'ורג'. אולי זו השרשרת שבה נכבל ג'ורג' בזמן שעונה, או שהיא בעצם הרסן של סוסו או זו שבה רותק הדרקון. כך או אחרת, השרשרת הפכה לחפץ מקודש והחל פולחן השרשרת. בחג ג'ורג' הקדוש בלוד אפשר לראות אנשים מעבירים את קולר השרשרת שלוש פעמים אל צווארם ובכל פעם מנשקים אותו. יש גם העושים זאת לילדיהם.
5. ג'ורג' הקטן: רבים מביאים ילדים לבושים כג'ורג' קטן: בגד ירוק מקטיפה, אפודה צהובה, גלימה אדומה וכובע קטיפה בשלושת הצבעים. ילדים אלה הם "נדר": המאמין מתפלל לבן בכנסיית ג'ורג' הקדוש ונודר להקדיש אותו לג'ורג'. כשנולד לו בן הוא קורא לו ג'ורג' ובהגיעו לגיל שלוש מביאים אותו הוריו לכנסייה ביום החג, לבוש כג'ורג'. בשנים האחרונות החל מנהג חדש: מביאים את הילד לכומר הכנסייה שילביש אותו וכעבור שנה מביאים אותו שנית, בלבוש ג'ורג', והכומר מפשיט אותו ממדיו ומברך אותו בעזרת מכחול השמן, כפי שהוא עושה למבוגרים.
ולבסוף כולם מקבלים פרוסה מהלחם המקודש
משיחת ידו של ג'ורג'
טקס "רחיצת יד הקדוש" בכנסיית ג'ורג' הקדוש הקופטית בירושלים, 16.11.2012, 16.11.2017
לא רחוק משער יפו, ברחוב ג'ורג' הקדוש, נמצא מנזר ג'ורג' הקדוש הקופטי. בכנסיית המנזר, מתחת לציור יפה של ג'ורג', בקופסת פלסטיק שקופה, נמצא השריד הקדוש החשוב ביותר לקופטים בירושלים: עצם מידו של ג'ורג'. כל הנכנס לכנסיה מנשק קודם כל את הקופסה שבה השריד הקדוש.
בבוקר מתקיימת תפילה ארוכה בשפה הקופטית, אחריה נושא הבישוף (המטרופוליט הקופטי) דרשה ארוכה. לאחר מכן מביאים לו סל עם כיכרות לחם והוא בוחר כיכר מתאימה למיסה. בינתיים מתמלאת הכנסייה מפה לפה בקופטים שבאו לטקס החשוב.
עיקר הטקס הוא "רחיצת ידי הקדוש" כפי שהם מכנים זאת. מוציאים את השריד הקדוש ממקומו ומניחים אותו על שולחן. לידו בקבוק מים וקערה ובה "תכריכים" חדשים. עכשיו מתחיל הטקס. הבישוף שולף מכיסוי הקטיפה הרקום קופסת כסף עתיקה. ממנה מוציא שקית בתוך שקית, כך כמה שקיות בד, שהן "תכריכי" השריד. לבסוף הוא מגיע לעיקר: קופסת עץ שחורה מיושן שבתוכה העצם ואותה לא פותחים. הקופסה מכוסה בשכבת משחה ריחנית. מניחים אותה בקערה עם ה"תכריכים" הישנים ומתחיל השלב הראשון בטקס – "רחיצת היד". יוצקים עליה מים וידי כל המצליחים להדחק אליה מנקות אותה מהמשחה.
אחרי שניקו את הקופסה יפה יפה מעבירים אותה לקערה חדשה לחלק השני של הטקס. לקערה יוצקים שמנים ובשמים ואבקות ריחניות שבאי הטקס הביאו. מערבבים את הכול (בידיים) עד שנוצרת משחה ריחנית, שאותה מורחים בידיים על הקופסה. הטקס ממלא אחר הכתוב: "ויקחו את גופת ישוע ויעטוה בתכריכים אשר מלאו בשמים…" (יוחנן,19, 40). לבסוף מכניסים את השריד הקדוש ל"תכריכים" חדשים, האחד בתוך השני, חזרה לקופסת הכסף ולעטיפת הקטיפה הרקומה. את ידי העושים במלאכת המשיחה מנקים בעזרת משרת יסמין בכוהל.
חלוקת פיסות מהתכריכים הישנים הספוגים במשחה הריחנית – מביא מזל לבית:
לבסוף נערכת תהלוכה חגיגית מסביב למזבח, אל מחוץ לכנסייה וחזרה דרך הכנסייה.. הכומר הנושא את הרליקוואריום הולך, משום מה, אחורנית בתהלוכה.
לאחר טקס הטרנסובסטנציה מגישים למאמינים את סעודת הקודש. לבסוף מזה הבישוף מים קדושים על הקהל וכולם יוצאים לחצר המנזר, שם מגישים להם ארוחת צהריים.
ג'ורג' הקדוש מרפא חולי רוח. פעם לפני שהיו מוסדות פסיכיאטריים, היו מרתקים חולי רוח בשלשלת עם קולר שהייתה קבועה בקיר של כל כנסייה המוקדשת לג'ורג' למשך לילה או שניים עד שהיה נמאס לו והיה נרפא. מזמן כבר אין "טיפול" כזה אך השרשראות נותרו בכנסיות. לימים החליטו המאמינים שהשרשרת הייתה קשורה לג'ורג' ונוצר טקס חדש: המאמינים מעבירים את השרשרת שלוש פעמים סביב גופם, סגולה לרפואה ולמזל טוב.
טקס הסיגד של ביתא ישראל
חמישים ימים אחרי יום כיפור 8.11.2018
הסיגד הוא חג ייחודי לביתא ישראל, הם יהודי אתיופיה. מזה כמה שנים הוא נקבע כחג לאומי בישראל. רק מעט ידוע על מקור החג, הנזכר בכתובים כבר במאה ה-15. הסיגד חל 50 יום לאחר יום הכיפורים ובו קוראים בעיקר פרקים מספר נחמיה שבהם מסופר כיצד נחמיה קרא בפני בני ישראל מהתורה והם חזרו בתשובה. למעשה, זה יום של כיסופים לציון. באתיופיה היו נוהגים לצום ולהיטהר, לעלות בתהלוכה על ראש הר גבוה, להאזין לקריאה בתורה ולהתפלל, כנראה כתחליף לעלייה לרגל לבית המקדש. בסוף היו יורדים לכפר לסעוד ולשמוח: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים … כי קדוש היום לאדוננו" (נחמיה, ח', 10).
"סיגד" (באמהרית) משורש "סגידה". בישראל מקיימים את הטקס בקצה טיילת שרובר ליד ארמון הנציב בירושלים.
אלפים מיוצאי אתיופיה מתכנסים משעות הבוקר. נשים רבות באות בלבושן המסורתי, רקמה צבעונית נהדרת על בד לבן באריגת יד.
הקייסים מגיעים, בידם הצ'רה (מגרש זבובים משיער סוס, סמל סטטוס אפריקני) ואתם עוזר הנושא את השמשייה הצבעונית (גם היא סמל סטטוס) ועל ראשו את האוריתא – ספר התורה הכתוב בגעז, השפה העתיקה.
הקייסים על הבמה, מזויינים במיקרופונים, נושאים תפילה ארוכה ארוכה. שעות ארוכות הם, וגם כל הקהל, עומדים על רגליהם בטקס. יש הנעזרים במקומייה (בגעז, מלשון 'לקום'), מקל גבוה שעליו משעינים את הסנטר. רוב הקהל מתפלל איתם.
בצהריים הגיע הנשיא עם עוד כמה שרים ובכירים. הנשיא נשא נאום מרגש, ובו חיבק את בני העדה.
ביום זה תורמים בני הקהילה כסף לקייסים. נשים עניות מביאות שקיות פלסטיק ובהן סכומים קטנים שחסכו במשך השנה. יש המצליחים להגיע אל הבמה ולתרום להם ישירות.
לאחר התפילה הארוכה מתחילים נאומים ארוכים לא פחות. פעם היו מחלקים לנוכחים קומץ עפר מאדמת ירושלים. העפר נשמר בבית כמביא מזל ושימש גם כתרופה עממית (צולם בשנת 2012). לאחרונה פסק המנהג.
אלקה יעקב היה ידוע בעדה כמגיד עתידות ומרפא בברכות. בכל שנה, בגמר הטקס, היה נוהג לחלק שאשים חדשים לקייסים. (שאש – בד מוסלין לבן שהקייסים מלפפים על ראשם). לאחר שנפטר, המשיכו בניו במנהג. מספר הקייסים גדל כל שנה, ולכן השנה לא ניתן לבנו ולנכדו לחלק את השאשים שהם הביאו והם נתנו אותם לאחד הקייסים שחילק אותם מאוחר יותר (צולם בשנת 2012).
בזה תם הטקס והקהל הרב, שצם מאתמול, הולך "לאכול משמנים ולשתות ממתקים". באוהל גדול מגישים לקהל הרב מיני מאפים אתיופיים ושתייה.
גם בלוד, בה יש קהילה גדולה של יוצאי אתיופיה, חוגגים את הסיגד בתהלוכה וחגיגה עממית עם שירה וריקודים (צולם ב-7.11.2007.)
א כסאות ריקים
טקס הסיגד של קהילת יוצאי אתיופיה התיגרינים ברחבת הכותל המערבי
התיגרינים – קהילה קטנה בביתא ישראל שמוצאה מתיגראי שבצפון אתיופיה והם דוברים תיגרינית, לעומת רוב בני ביתא ישראל הדוברים אמהרית. התיגרינים חוגגים את הסיגד ברחבת הכותל המערבי. השנה (2015) באו רק כמה עשרות גברים וכתריסר נשים לטקס ואיתם שלושה – ארבעה קייסים. רוב הכסאות שהכינו לבאים נותרו ריקים. רבים מבני הקהילה מעדיפים לבוא לטקס של האמהרים.
קרב ערערה
טקס לציון 100 שנה לקרב ערערה 24.11
בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשהתורכים טבחו בארמנים, התבצרו תושבי שישה כפרים על הר משה (מוסה דאה בתורכית), סיפור גבורה והצלה אשר התפרסם בזכות ספרו של פרנץ וורפל. הארמנים שהחזיקו מעמד נגד התורכים בהר הועברו על ידי הצרפתים למצריים. באותה עת התנדבו יהודים רבים לגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי ואילו צעירים ארמנים, רובם מניצולי מוסה דאה, התנדבו ללגיון הצרפתי לגדוד שנקרא "לגיון המזרח" ולא הלגיון הארמני כי הם פחדו שהתורכים יתנכלו לבני משפחותיהם. לגיון המזרח השתתף בכיבוש ארץ ישראל והחיילים הארמנים נודעו בגבורתם, בעיקר בקרב על ערערה, מוצב תורכי ממזרח לראש העין, שהתקיים ב-18.9.1918. הלוחמים הארמנים שנפלו בקרב נקברו במקום, אך לימים הועברו שרידיהם לבית הקברות הארמני שעל הר ציון, שם הוקמה מצבה על קבר האחים שלהם. במלאת 100 שנים לקרב, התקיימה בלילה תהלוכה שייצאה מהרובע הארמני אל בית הקברות הארמני והסתיימה בטקס ליד המצבה. רוב משתתפי התהלוכה היו הצופים הארמנים, חניכי סמינר הכמרים הארמני ומעט אנשי דת ואנשי הקהילה הארמנית.
ישוע המלך
חג "ישוע המלך" בסנט סלבדור, ירושלים, 25.11.20128
חג "ישוע המלך" הוא חג חדש, שנקבע על ידי האפיפיור פיוס ה-11 בשנת 1925. החג נקבע בעקבות מלחמת העולם הראשונה והוא מדגיש את המסורת של ישוע שהוא הוא מלך העולם ומולך באהבה ובשלום ולא בכוח הזרוע. החג נחגג ביום הראשון האחרון של השנה הליטורגית. בירושלים חוגגת אותו הקהילה הערבית-קתולית בכנסיית סנט סלבדור. אחרי התפילה ולפני המיסה מגישים ילדים, חניכי הצופים, לכומר המוליך את הטקס את תמונת ישוע המלך (שכתר מלכות ביזנטי לראשו) וכן גלובוס, סמל למלכות ישוע על העולם. לאחר המיסה נערכת תהלוכה קטנה של הצופים הקתולים, ללא תזמורת ובשירה בלבד. בראש התהלוכה הולכים המקטיר ונושא הקטורת ובסופה כומר נושא את תמונת ישוע המלך, מוקף בנערות-צופות נושאות לפידים.
פיקניק בהרי יהודה
יומו של פיליפוס הקדוש בעין אל-חניה 26.11.2016
פיליפוס היה אחד משבעת עוזרי השליחים (מעשי השליחים ו', 5) – להבדיל מפיליפוס השליח. מסופר כי הטביל את הסריס של המלכה חנדק, מלכת אתיופיה, בדרך מירושלים לעזה. עדות נוצריות אחדות מזהות את מקום הטבילה בעין אל-חניה (כנראה מסורת מאוחרת) והן מכנות אותו "מעיין פיליפוס הקדוש".
עין אל-חניה הוא מעיין שכבה שופע על גדות נחל רפאים מתחת לכפר אל-ולאג'ה. בחפירות שנערכו במקום התגלו שרידים מתקופות רבות. בולטים על פני השטח שרידי כנסייה ומינזר ביזנטי הכוללים בריכה מטוייחת. תעלה בנוייה מוליכה את המים למבנה מהתקופה הרומית, שכנראה היה נימפיאון. המים הזורמים ממנו נמשכים בתעלה לבריכת איגום.
משנת 2016 נערכות במקום חפירות ארכיאולוגיות ועבודות שיקום בכוונה לצרף אותו לפארק נחל רפאים. המקום שייך לעדה הארמנית. הנוצרים האתיופים, שסיפור פיליפוס הקדוש הוא סיפור מכונן עבורם ("הראשון שהביא את הנצרות לאתיופים"), היו באים לכאן להתפלל ביום פיליפוס הקדוש אך השנה עברו להתפלל בעין יעל הסמוך. צעירים חרדים באים לטבול בבריכה וחרדים רבים, בעיקר מחסידות תולדות אהרון, באים לכאן לשאוב "מים שלנו" ערב ליל הסדר. (ראו צילומי הכנות לפסח). כך נראה מןצא המעיין:
ב-11 בבוקר מגיעם הארמנים – כוהני דת, פרחי כמורה וכמה עשרות מאנשי הקהילה, ומסתדרים סביב הבריכה המטוייחת שעדיין מלאה בשקי עפר מהחפירה. נערכת תפילה, שבמרכזה הפטריארך הארמני. השירה הליטורגית הנפלאה מהדהדת בין הרי יהודה.
אחרי התפילה מחלקים פרחי הכמורה סנדביצ'ים טעימים ושתייה קלה ומתקיים מעין פיקניק בין החורבות העתיקות.
bbb