בלי נשים, בשר ותפוחים

 בלי נשים, בשר ותפוחים 

על החיים במנזר מרסבא

NoMeat1

טריסטרמיות עם שחר

NoMeat2עם שחר התעוררתי לקול שריקות עולות ויורדות. פקחתי את עיני וניסיתי להיזכר היכן אני. קרן אור חיוורת חדרה מהאשנב הזעיר והאירה את תאי: קירות מסוידים לבן, דלת קטנה כחולה, שולחן עץ פשוט ועליו כד מים וקערת רחצה ועששית נפט בגומחה שבקיר. שכבתי על דרגש אבן מכוסה במזרון קשה, ממולא בעשב-ים והתבוננתי בתא הנזירים ואז נזכרתי: אני במרסבא.
השריקות הגיעו מתחת לאשנב תאי. קמתי, פתחתי בכוח את חלון המתכת החלוד והצצתי החוצה. את המחזה שראיתי, לאור קרני השמש הראשונות, לא אשכח לעולם. במרפסת שמתחת לתאי עמד אב המנזר, דמות מקראית בזקן לבן ובגלימה ארוכה, שחורה. בכפות ידיו הפרושות אל על היו פירורי לחם והמון טריסטרמיות (מין זרזיר החי בבקעת הירדן ומדבר יהודה) צווחות נלחמו על הפירורים. הטריסטרמיות מקודשות על הנזירים המאמינים כי הן העורבים שפרנסו את אליהו במידבר.
זה היה לפני עשרים שנה בדיוק. הצלחתי אז לקבל מהפטריארך היווני-אורתודוקסי אישור לבלות שבוע במנזר מר סבא, המנזר היחיד שמתפקד כמנזר בארץ, ואחד המנזרים הקדושים לאורתודוקסים בעולם כולו – שני רק למנזרי הר אתוס. חלפו עשרים שנה, ושוב אני כאן. בזמן הטקס בו נתתי את ספרי החדש לפטריארך מצאתי שעת רצון וביקשתי רשות לשוב ולהתגורר במנזר, השוכן כשלושים קילומטרים מירושלים אך עבורנו הוא רחוק יותר מפטגוניה. ישראלים אינם יכולים להגיע כיום למרסבא, בו הזמן קפא מלכת, שנמצא בשטח הרשות הפלשתינאית, ובוודאי לא להתארח בו. זכיתי שוב בארבעה ימים מופלאים.
אב המנזר כבר איננו מאכיל את הטריסטרמיות עם שחר. הן נטשו, משום מה, את המנזר ורק בודדות, השומרות מרחק מהנזירים, מגיעות מידי פעם לפטפט בראש מגדל הפעמונים. אמנם המקום שופץ בשנים האחרונות אך עדיין אין בו מים זורמים וחשמל ושורה בו אווירה קסומה של ימים עברו. החידוש היחיד הם כמה בתי שימוש "מודרניים" – בפעם הקודמת השתמשתי במבנה עץ קטן התלוי מעל הקדרון ובו חור ברצפה, כמאתיים מטר מעל לקרקעית הערוץ.

NoMeat3

מערה מלאה בשלדים

NoMeat4המנזר נראה ככוורת של מבנים דבוקה לקיר התלול של הקדרון. הקים אותו לפני כאלף וחמש מאות שנה סבאס הקדוש, מהחשובים בנזירים שפעלו בארץ-ישראל. סבאס נולד בשנת 494 בקפדוקיה וכשהיה בן שמונה עשרה עשה עלייה והתייצב אצל אבתימיוס שעמד בראש תנועת הנזירות במדבר יהודה. לאחר תקופת הכנה הוא הלך בדרכם של הנזירים באותם ימים והתבודד במערה, אותה מראים הנזירים במצוק שממול למנזר. לאחר זמן התקבצו אצלו תלמידים והוא הפך לאחד מראשי תנועת הנזירות ולדמות חשובה בנצרות האורתודוקסית בכלל. בתשעים וארבע שנות חייו הקים סבאס מנזרים רבים אך החשוב והמפורסם בהם היה ה"לאוורה הגדולה", שלימים היה למנזר הנושא את שמו. לאוורה ביוונית הוא שביל, והשם ניתן לצורת נזירות בה הנזירים חיים בבדידות בתאים קטנים או במערות ששביל מחבר אותן למבנה מרכזי. במבנה זה הם מתכנסים בשבתות ובימי ראשון לארוחה משותפת, לתפילה ולהצטיידות במים, מזון וחומרי גלם לעבודתם – קליעת מחצלות או סלים או שזירת חבלים – לשאר ימי השבוע. בשיאה חיו ב"לאוורה הגדולה" מאות נזירים והדבר ניכר בקירות המצוק התלולים הסמוכים למנזר, המנוקבים במאות תאים, כוכים ומערות. סבאס הקדוש מת שבע ימים ונקבר במרכז חצר המנזר הקטנה. כשנסוגו הצלבנים מארץ ישראל הם נטלו אתם את עצמות הקדוש לוונציה, שם היה מונח עד שבשנת 1964 החזירו אותו למנזרו וכיום הוא שוכב בשלווה, לבוש בגלימת נזיר, בארון זכוכית הניצב בכנסיית המנזר.
לימים, בתקופות של שלטון לא נוצרי עוין, התכנסו הנזירים במבנה המרכזי שבוצר והלאוורה הפכה לקונוביון - מנזר שיתופי. כנראה שהביצורים נבנו בתקופת הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס, שלימיו מייחסים גם את המגדל המתנוסס גבוה מעל המנזר, שיועד לשמש מקלט לעת צרה. פעמים רבות, החל מהכיבוש הפרסי בתחילת המאה השביעית ועד התקופה העות'מאנית במאה השבע עשרה, לא עזרו הביצורים ומאות נזירים נשחטו על ידי פרסים, מוסלמים ותורכים. גולגולותיהם מוצגות כיום בארונות זכוכית באחת מכנסיות המנזר ואפשר גם להציץ למערה חשוכה, מלאה בשלדים, בפינת אותה כנסייה.
המנזר נהרס ושוקם פעמים אחדות. את צורתו הנוכחית קיבל לפני כמאה ושישים שנה, כאשר נבנה מחדש בפקודת הצאר הרוסי. יחד עם זאת גאים הנזירים שעמם שוחחתי בכך שבמשך אלף וחמש מאות שנות קיומו כמעט לא פסקו בו חיי הנזירות.

 

מאות נרות על המצוק

הגעתי עם חבר למרסבא בשעות הצהריים יחד עם משלחת כמרים שהגיעה לכבוד שלושה ימים רצופים של חגים: ביום שישי חגו של יוחנן הקדוש איש דמשק, ביום ראשון חגו של נקולאוס הקדוש, שהפך במערב לסנטה קלאוס של חג המולד, וביניהם – בשבת – הגדול בחגי המנזר, יומו של סבאס הקדוש. לכבוד החגים הגיעו גם כמה אורחים נוספים, ערבים-נוצרים מבית לחם. קבלו אותנו בחדר האירוח  בו הגישו לנו קוניאק וממתקים ולאחר מכן הראו לנו את מקום מגורינו לימים הבאים: תא קטן ומקומר, חצוב בסלע, שלפני זמן קצר שכן בו נזיר שנפטר בן 94. היה זה פינוק לאורחים: בחוץ שרר קור מקפיא ואילו בזכות הסלע היה התא חמים ונעים. לא הספקנו להתארגן וכבר הזעיקו אותנו קולות נקישה לתפילת ערבית.
שבע כנסיות יש בתחום המנזר אך רוב התפילות נערכות בכנסייה הגדולה והעתיקה המוקדשת למרים, יולדת האל (מריה תיאותוקוס). גם בשעות הצהריים שוררת אפלולית בכנסייה שכל כתליה מצוירים והיא גדושה באיקונות ובחפצי-קודש. רק כמה נרות ומנורות-שמן האירו באור קלוש את הכמרים בלבושם הצבעוני ואת הנזירים בגלימותיהם השחורות, שנראו בדיוק כמו הקדושים המצוירים על הקיר מאחוריהם. התפילה לוותה בקטעי שירה ערבה לאוזן, חלקם מושרים על ידי מקהלה. בלילו של סבאס הגיעה מקהלה מהפטריארכיה בירושלים. תפילת הלילה נמשכה אז כעשר שעות תמימות, וברוב הזמן עמדו הנוכחים על רגליהם. אני החזקתי מעמד רק חלק מהזמן, עומד ואוחז נר שהניחו בידי ומאזין מוקסם לשתי קבוצות של זמרים, אחת של בריטון ואחת של טנור. באותם רגעים הבנתי כיצד המוסיקה העתיקה, ריח הקטורת ותאורת הנרות מביאים לתחושת התעלות דתית. עבורי, יהודי-חילוני, הייתה זו תחושה של חלום. הקצתי מהחלום רק לפנות בוקר, לקראת טקס האויכריסטיה. אז התבקשתי בנימוס, מלווה בהתנצלות, לצאת החוצה. בטקס זה מותר רק לנטבלים-אורתודוקסים להיות נוכחים.
ביום חגו של יוחנן מדמשק נערכה התפילה בקפלה המוקדשת לו וכך ביומו של ניקולאוס, אז נערכה התפילה בכנסייתו, שאינה אלא מערה טבעית חצובה בסלע, "הכנסייה הבנויה בידי האל". כך כינה אותה סבאס עצמו, שגילה אותה לאחר שחזה בלילה עמוד אש שראשו בשמיים ורגלו במקום בו מצא למחרת את המערה. עשרות הגולגולות במערה מקנות לה אווירה מורבידית הראויה למקום קדוש זה.
בערב חגו של סבאס עלו כמה בחורים נוצרים אל המצוק שממול המנזר ולעת שקיעה הדליקו מאות נרות במערות שפעם חיו בהן הנזירים. עד חצות דלקו הנרות ומראה המצוק האפל והמנוקב, המנוקד במאות נקודות אור, היה פשוט עוצר נשימה.

 NoMeat5

אין כניסה לנשים, לבשר ולתפוחים

כעשרים נזירים חיים במנזר המבודד הזה, והם מאושרים להיות כאן אף על פי שחייהם אינם קלים. רובם באו מיוון ומקפריסין אך יש גם שני נזירים סרבים ואחד רומני ויש ביניהם גם כמה צעירים. לזארוס, בשנות השלושים לחייו, היה בכלל אמריקני קתולי שחי בסן פרנציסקו וחיפש את האמת. הוא מצא אותה בנצרות האורתודוקסית והצליח לקיים את NoMeat6משאת חייו, להיות נזיר במרסבא. עשר שנים הוא כבר חי במנזר והוא עדיין מאושר. גם סיפורו של כריסטופורוס אופייני לתושבי המקום: הוא נולד באי יווני קטן ובילדותו נשלח אל
דודו שחי בניו-יורק, שם התחנך. הוא למד הנדסה והיה למהנדס מצליח. יום אחד החליט לנסוע בחופשתו לאי הולדתו. כשראה את הילדים, שהזכירו לו את ימי ילדותו שלו, לומדים כולם בכיתה אחת אצל הכומר המקומי, החליט להישאר לשנה וללמד אותם בהתנדבות. במהלך אותה שנה התיידד כריסטופורוס עם הכומר ובהשפעתו "חזר בתשובה" ונסע במסע צליינות לישראל. במהלך המסע הגיע למרסבא, התאהב במקום וכאן נשאר.
אסור להכניס לשטח המנזר נשים, בשר ותפוחים. נשים – כדי שהנזירים לא יעמדו בפיתוי. בשר – כי הוא מגביר את ההורמונים ואתם את התאווה. תפוחים – כי על פי המסורת עבד סבאס הקדוש יום אחד של צום בגן המנזר ותפוח בשל שקרץ לו מעל אחד העצים כמעט פיתה אותו לשבור את צומו. באותו יום הוא החליט שלא יהיו תפוחים מפתים במנזרו. עבור הנשים הבאות למנזר למטרות צליינות הוקם לידו מגדל מיוחד. בימים עברו יכלו הנשים להתאכסן במגדל וכיום הן יכולות רק להשקיף מגגו על שטח המנזר. צלייניות רבות מצלצלות בפעמון השער והשוער מוציא להן גולגולת של מרטיר וצלב מקודש, אותם הן מנשקות. אחד הנזירים סיפר לי כי בשנת 1952 ניסתה תיירת אמריקנית להתחפש לגבר ולהיכנס כך למנזר. ברגע שעברה את השער החלו פעמונים לצלצל מאליהם וכך התגלתה התרמית.
הנזירים משכימים קום לתפילה, בשעה שבני אדם נורמאליים רק הולכים לישון: בקיץ בחצות ובחורף, כשהלילות ארוכים יותר, בשתיים לפנות בוקר. התפילה נמשכת ארבע-חמש שעות ואחריה מגישים ספל קפה ופרוסת לחם, ובימים שאין צום (ואין רבים כאלה) – גם חלב לקפה. לאחר מכן הולכים הנזירים איש איש לעבודתו: במטבח, בשער, בניקיון וכו'. בערך בעשר בבוקר מגישים את הארוחה היחידה ביום, פרט לימי ראשון וחגים בהם מגישים גם ארוחת ערב. בסביבות שתיים אחר הצהריים מתכנסים לתפילת ערבית הנמשכת כשעתיים. אחריה מוקדש הזמן למנוחה, ללימוד וקריאה או לתפילה ולהרהורים. בערבי החורף הארוכים מתכנסים הנזירים בחדר שיש בו כירת פחמים לחימום ואב המנזר קורא להם מכתבי הקודש ומפרש את הדרוש ביאור.

הנזירים במרסבא בחרו מרצונם בחיי המנזר, ומשסיימו שלוש שנות טירונות, שוב לא ייצאו ממנו. אולם, לעיתים נזיר או כומר שסרח נשלח לכאן לתקופה קצובה כדי "לחזור בתשובה". כלומר, לרובם החיים כאן הם זכות אך לאחדים – עונש. קשים חיי הנזיר והוא מנותק מהעולם החיצוני. אין רדיו, עיתונים או טלביזיה, ואת החדשות החשובות, המגיעות בידי מבקרים מהפטריארכיה, מספר אבי המנזר לנזירים. אבי המנזר גם מצנזר את המכתבים הבאים והיוצאים.

NoMeat7
"כשנזיר מקבל מכתב מהוריו המתחננים שישוב הביתה, תחנוניהם עלולים להקשות עליו ולהגביר את געגועיו ולכן אב המנזר גוזר קטע זה מהמכתב" – אמר לי האב פוטיס, המארח שלי במרסבא.
"פעם חיו כאן שני אחים נזירים מיוון", הוא סיפר. "אחרי שלושים שנה התאלמנה אימם והחליטה, לפני מותה, לראות אותם פעם אחרונה. לאחר מסע ארוך וקשה היא באה למנזר ונקשה על השער. אחד האחים עמד במקרה בתורנות בחדר השוער. 'מי שם?' – הוא שאל. 'אני, זאת וזאת, באתי לראות את בני לפני מותי' – ענתה האם.
'שובי אמא הביתה. את בנייך תפגשי יום אחד בשמיים' ענה לה בנה בדמעות."

למי צלצלו הפעמונים

NoMeat8אין חשמל ואין טלפון במרסבא אבל יש קומוניקציה – דרך הפעמונים. כשבא אורח אל שער הברזל הקטן בחומה, הוא מושך בחבל המפעיל פעמון התלוי בפנים, מעל בית השער. הנזיר השוער פותח לו, ואם הוא מתיר לו להיכנס הוא מצלצל כמה צלצולים מהירים בגונג התלוי ליד השער מבפנים ואחריהם כמה צלצולים בקצב איטי. לפי מספר הצלצולים האלה יודעים הנזירים אם הבא הוא נוצרי או בן דת אחרת, ואם הוא נזיר או כומר ומה דרגתו.
האורח יורד במדרגות ומגיע לחצר המרכזית, לידה נמצא חדר האירוח. אם הוא אורח חשוב ומכינים לו קבלת פנים, מצלצל אחד הנזירים בפעמון קטן התלוי על קיר חדר האירוח לקרוא לנזירים.
במעבר החשוך שליד הכנסייה המרכזית תלוי השעון היחיד במנזר. שעון זה מראה את השעה הביזנטית, שהייתה נהוגה בין הנוצרים בימים עברו ועדיין משמשת במרסבא. לפי שעון זה עם שקיעת השמש השעה היא אפס, ואחריה מתחיל המניין מאחת עד שתיים עשרה וחוזר חלילה. שעון זה, שבעבר התאים לשעוני השמש שהיו היחידים בשימוש, יש לכוון מחדש כל כמה ימים לפי שעת השקיעה. על כן התפילה של השעה תשע, למשל, מתקיימת בין שתיים לשלוש אחרי הצהריים על פי שעוננו.NoMeat9 לנזירים אין שעונים ולכן יש להודיע להם שהגיע הזמן לתפילה, או לארוחה, בעזרת הפעמונים. מעל לחדר האוכל תלוי פעמון קטן שצלצולו קורא לנזירים לארוחה. גם כיום, כמו לפני מאות שנים, נהנים הנזירים רק מארוחה אחת ביום, בה מגישים לחם, מעט יין, אורז וירקות מבושלים ובחגים גם פרוסת דג. גם מהמעט הזה אין הנזירים אמורים ליהנות: הם אוכלים בדממה מסביב לשולחנות האבן בחדר האוכל המעוטר כולו בציורי-קיר ומאזינים לסיפורים מחיי הקדושים שמקריא להם נזיר תורן.
כדי לקרוא לנזירים לתפילה עובר ברחבי המנזר נזיר הנושא את הטָלָדוֹן, לוח עץ ארוך עליו הוא מקיש במהירות בפטיש עץ קטן. כשסיים, הוא ניגש לצלצלבסִימַנדרוֹן: מין כלי נגינה המורכב מגונג עץ שלידו גונג מתכת. הסימנדרון הוא הכלי בו השתמשו להזעיק את הנזירים מתאיהם במנזרי הלאוורה שהיו במדבר יהודה לפני מאות שנים. NoMeat10בתקופת השלטון המוסלמי אסרו על הצלצול בפעמונים, בהיותו ביטוי לדת כופרת המגיע לכל אוזן. בכל ארצות האסלאם השתמשו אז בכנסיות בסימנדרון, שהמוסלמים התירו את השימוש בו כי לפי המסורת שלהם בכלי זה, המכונה בערבית נאקוס, השתמש נח כדי להזעיק את פועליו לעבודת בניין התיבה.
כל הצלצולים והנקישות לא משתווים לקונצרט של  פעמוני הכנסייה, עליהם מנגן נזיר המתמחה בכך, בעת התפילה בחגים ובימי ראשון. במגדל הפעמונים שמעל לכנסייה  יש כמה פעמונים בגדלים שונים  והם משמיעים מנגינה מיוחדת, ערבה מאוד לאוזן.
אחד הדברים המאפיינים את אווירת המנזר היא הדממה השוררת בו. קול הפעמונים והגונגים למיניהם, הבא במפתיע והולך ומתגלגל בין מצוקי הקדרון, מעצים את חוויית השקט. כאן הבנתי את המטאפורה "קול הקורע את הדממה".

שלוש מאות שמונים וחמש מדרגות

בארבעת ימי שהותנו במנזר נוכחנו שעות ארוכות בטקסים הרבים, תפשנו שלווה בנקודות התצפית הרבות שבמקום ושוחחנו עם הנזירים. חלק מזמננו הקדשנו לסיורים ולתגליות בלבירינט הגדול של מעברים, כוכים, תאים והמון המון מדרגות. בלילה, לאור בדל ירח  וכמה עששיות נפט שנתלו פה ושם, הייתה לסיורים אלה אוירה של מסתורין שהזכירה לי קטעים מ"שם הוורד".
NoMeat11אחרי שיטוטים רבים למדנו להכיר את המנזר. בחומה המקיפה אותו משלושה צדדים ניכרים אותות השיפוצים הרבים שנעשו בה. בצד הפונה לקדרון יש תהום עמוקה ואין צורך בחומה. אל החלק הגבוה של החומה דבוק מגדל יוסטיניאנוס, שגובהו 18 מטר ובו שכנה ספריית המנזר שהועברה לפטריארכיה בירושלים כדי לשמר את אוצרותיה. לא רחוק ממנו נמצא בחומה השער הראשי, שער קטן אך כבד מברזל. מבפנים לשער בית השער וממנו יורדות מדרגות תלולות אל חצר המנזר הקטנה. מסביב לחצר פתחי שתי הכנסיות היותר חשובות, כנסיית מרים הגדולה וכנסיית ניקולס הקדוש שהוזכרו מקודם, והכניסה לחדר האורחים. במרכז החצר, מתחת לכיפה נוצצת, מקום קברו של סבאס ובפינתה שני מכסי אבן המכסים על חללים תת קרקעיים שבהם מניחים את גוויות הנזירים שמתו. כדי לכבד את המתים נערכים בחצר כמה טקסים יפים: טקס קידוש המים, קידוש הלחם וקידוש פרי האדמה  – תערובת של חיטה קלויה, אגוזים ופירות יבשים.
החצר היא צומת, ממנה מוליכים מעברים ומדרגות לכנסיות השונות (שבע כנסיות במנזר), למגורי הנזירים ולמבני השירותים. בחלק התחתון של המנזר נמצאים חדר האוכל והמטבח ולידם המאפייה הישנה. מהמאפייה יורד גרם מדרגות ארוך לתחתית הקדרון. שם נמצא המעיין הקדוש. על פי המסורת סבל סבאס בשנת בצורת מצמא והתפלל לאל שיביא לו מים. אז הוא נשא עיניו וראה חמור חופר ברגליו גומה באדמה ושותה ממנה. כך התגלה המעיין, היחיד בכל הסביבה, השופע מים זכים המשמשים במנזר לשתייה. תושבי האזור, מוסלמים כנוצרים, מאמינים בכוחו של המעיין לרפא עקרות. לכן יש שער קטן בחומה המקיפה את המעיין, דרכו באות נשים לשאוב  מים מרפאים.
מישהו ספר 385 מדרגות ממגדל יוסטיניאנוס שבראש המנזר עד למעיין שבתחתיתו. מי שמתגורר במרסבא חייב לעלות ולרדת עשרות מדרגות ביום. אויר צח, מים זכים, מזון בריא ושלוות הנפש יחד עם הפעילות הפיזית הכרוכה בטיפוס במדרגות מבטיחה בריאות וחיים ארוכים לנזירי מרסבא. אולי באמת השלווה והבריאות עדיפים על החיים המטורפים שלנו, על אף כל הפינוקים שבהם…

NoMeat12