התוכן
ראשית הגז (חרדים, גז של מצווה והכנת חוטי צמר לציציות) הכנסת ספר תורה (חרדים) הוקרת הצלב (קתולים, כנסיית הקבר) מאלידה (בני ישראל מהודו במערת אליהו) טקס שבועות ("עברים" בדימונה) הבכורה בכנרת (קתולים בכנסיית הבכורה בטבחה) טקס שבועות בנהלל (תושבים ואורחים) עלייה לרגל (שומרונים, הר גריזים) מיסה קתולית בבית כנסת (נזירים כרמליטים עורכים מיסה במערת אליהו) מצעד הגאווה (בתל אביב) יומו של אנטוניוס מפדואה (חג העובדים הזרים הקתולים ביפו) היום הארוך בשנה (מאמינים, בכפר סגול שבמושב שדה אליהו) על קבר יונתן בן עוזיאל (עמישראל בעמוקה) חגו של אונופריוס הקדוש (אורתודוקסים) שחזור קרב קרני חיטין (קרני חיטין) שובה של האיקונה (רוסים, עין כרם) חגו של אליהו א' (אורתודוקסים, מר אליאס) חגו של אליהו ב' (רוסים פרבוסלאבים וערבים נוצרים בכנסייה הרוסית שבצפון הר הכרמל) קידוש הפירות (רוסים, בכנסיית פטרוס ביפו) שרבל הקדוש (יומו של הקדוש וחנוכת פסלו בכנסייה המרונית בעוספיה) חגו של אליהו ג' (קתולים, מלכיטים, מרונים בסטלה מאריס על הכרמל) יום מרים המגדלית (רוסים, הר הזיתים) האסמפטיון ויום העצמאות של הודו (הודים קתולים בתל אביב) קידוש הענבים (ארמנים, בכנסיית הקבר) תשעה באב (חרדים בשטיבלאך, עמישראל בכותל) חג ההשתנות על הר תבור (קתולים, על פסגת התבור) חג ההשתנות ( – טרנספיגורציה – אורתודוקסים, על פסגת התבור) חג ההשתנות (אורתודוקסים, ארמנים, סורים, קופטים – בקבר מרים) אסמפטיון (קתולים, גת שמנים) אסמפטיון (קתולים בנצרת) לוויית מרים (אורתודוקסים, מחצר כנסיית הקבר לקבר מרים) החזרת מרים (מקבר מרים בקדרון לחצר כנסיית הקבר) אסמפטיון (אורתודוקסים, ארמנים, סורים, קופטים – בקבר מרים)
ראשית הגזז
גז של מצווה וטוויית חוטים לציציות צולם ב-7.5.2019
רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ (לכהן, דברים י"ח ד'). זו אחת מהמתנות הניתנות לכוהנים המצוות מהתורה, מצווה המתקיימת גם לאחר שבית המקדש חרב. לפי ההלכה "צאן" הוא לפחות חמישה כבשים. נסעתי ל"פזורה" בדואית ליד גבעון עם יחזקאל וחיים, שני חרדים. יחזקאל, מאנשי "תולדות אהרון", גוזז מומחה שעובר בעונת הגז בדירי כבשים שונים על מנת לקיים את המצווה. חיים כנראה לא פגש כבש מימיו, אבל הוא הצטרף ליחזקאל כדי לקיים את המצווה. ראשית, יחזקאל בדק את צמר הכבשים. כבש שצמרו נראה לו משובח, סומן בספרי צבע. אחר כך סיכם עם בעל העדר על מחיר 10 כבשים, חמש לו וחמש לחיים. 50 ₪ לכבש, שנשאר אצל בעל העדר ולוקחים ממנו רק את הגיזה. הגיזה כיום למעשה חסרת ערך, כי לא משתמשים בארץ בצמר כבשים מקומיות. אחר כך שני האברכים הרימו יחד כל אחת מהכבשים, "לקיים בעלות". אז החל יחזקאל לגזוז את הכבשים לאור השמש השוקעת. חיים גזז רק באופן סמלי, בהנחיית יחזקאל.
אז מה עושים עם הצמר? – את הצמר נותנים לכהן. הכהן נותן אותו לישראל. ישראל, איש "תולדות אהרון", הוא המארגן של "ראשית הגז" והוא בעל "מפעל" זעיר במתחם הישיבה של תולדות אהרון. במפעל הזה מכינים חוטים לציציות, בעבודה ידנית ובמכשירים ששימשו עוד בימי התנ"ך.
וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'… (במדבר טו, לח-לט). לבגדים שלבשו אבותינו היו ארבע כנפות. כיום לבגדים אין כנפות, לכן כדי לקיים את מצוות ציצית לובשים מתחת לבגד "טלית קטן". כמו כן יש ציציות לטלית שעוטים בתפילה. חכמי ההלכה לא החליטו מהי התכלת, לכן אין כיום ציציות עם פתיל תכלת, פרט לטליתות של הקראים.
המפעל של ישראל נקרא "פלך" ובו עובד אתו רק פועל נוסף. הם מנקים את הצמר מלכלוך וסורקים אותו במסרקות מתכת, כדי להפריד בין הסיבים. אחר כך טווים ממנו חוט ארוך בעזרת פלך שאותו מסובב גלגל גדול. כשישראל רוצה לדקדק יותר במצווה הוא טווה את החוט בפלך נייד, כזה שראו פעם אצל פלאחיות ערביות. צריך הרבה מומחיות כדי לסלול חוט צמר בעובי אחיד בעזרת פלך. את החוטים המוכנים מעבירים למפעל לציציות הנמצא במושב זנוח. הציציות של "פלך" יקרות יותר, כמובן, מציציות רגילות של צמר מסחרי שנעשה במפעל.
תורה אורהה
טקס הכנסת ספר תורה בחצר "חוג חתם סופר". בני ברק, יום שלישי כ"ו אדר ב' תשע"ו 5.4.2016
ספר תורה הוא אוצר יקר. סופר סת"ם עמל עליו שנה תמימה והוא עולה עד מאה וחמישים אלף שקל – לא כולל הוצאות הגהה, "מעיל", כתר, רימונים ואצבע. כל אדם בישראל חייב במצוות כתיבת ספר תורה, בתנאי שהוא יכול לעמוד בהוצאות. מר משה גולדי, גיסו של האדמו"ר של חצר חוג חתם סופר, אדם אמיד, הזמין ספר תורה לבית הכנסת וערך כמקובל טקס הכנסת ספר התורה. הטקס התחיל באולם שבו נכתבו האותיות האחרונות בספר. קרובים ומכובדים התכבדו ב"כתיבת אות" – למעשה הסופר סת"ם כותב את האות עבורם כדי שחס וחלילה אדם לא מיומן לא יגרום לפסילת הספר היקר. הספר נכתב על קלף והסופר כותב בקנה ומשתמש בדיו עפצים מיוחד, כמו לפני אלפי שנים. טקסי הכנסת ספר תורה נערכים לרוב לפני חג השבועות, לכן הכנסתי את הטקס הזה לכאן.
בזמן כתיבת האותיות האחרונות הוגש כיבוד ונגנים הנעימו במנגינות חסידיות. עם סיום הספר יצאו כולם לתהלוכה שהוליכה אותו אל בית הכנסת. בראש התהלוכה צעדו עשרות ילדים בשתי שורות, כל אחד מחזיק ביד אחת בחבל ארוך (לשמור על הסדר) ובלפיד דולק בשנייה. אחרי הילדים נסעה מכונית מיוחדת, מקושטת באורות צבעוניים מנצנצים ובכתרים, והשמיעה ברמקולים מוזיקה חסידית מחרישת אוזניים. אחריה עשרות חסידים צוהלים ורוקדים וביניהם, תחת חופה על גלגלים, התחלפו מכובדים בנשיאת ספר התורה. במאסף התהלוכה צעדו הנשים והאמהות, דוחפות עגלות ילדים.
הוקרת הצלב
הטקס הקתולי בכנסיית הקבר 7.5.2016
הוקרת הצלב (Veneration of the Holy Cross) הוא טקס קדום הדומה מאוד לטקס רוממות הצלב (Exaltation of the Holy Cross הנערך ב-14/27 לספטמבר) אך הוא נערך במאי, והקתולים עורכים אותו רק בירושלים. מקורו של הטקס במסורת על צלב פלאי שהופיע ב-7.5.351. הטקס הנערך בכנסיית הקבר ומנוהל על ידי הנזירים הפרנציסקנים, מתחיל בטקס יפה הנערך במערת הצלב. אחריו יוצאת תהלוכת נרות, שמובילים אותה הכמרים הלבושים אדום ובה נושא הקסטוס צלב מפואר המכיל בתוכו כפיס מהצלב האמיתי (אחר מהצלב הנישא בטקס רוממות הצלב). בתהלוכה מפזרות שתי ילדות עלי וורדים בדרכו של הצלב. התהלוכה מגיעה אל פתח הקבר הקדוש שם נערכת תפילה והנוכחים כורעים לפני הצלב ומנשקים אותו.
מאלידהה
טקס ייחודי לעדת בני-ישראל מהודו במערת אליהו 29.5.2019
טקס המאלידה הוא טקס ייחודי ל"בני ישראל" – עדה שמקורה בדרום-מערב הודו (קונקאן). את הטקס נוהגים לערוך בחוג המשפחה בהזדמנויות חגיגיות (לידה, בר-מצווה, נישואים, או חנוכת בית וכו'). התפילה בטקס כוללת חלק המוקדש לאליהו הנביא, הנערץ על ידי בני העדה, ועל כן בישראל נוהגים בני העדה לערוך אותו גם במסגרת ציבורית במערת אליהו שעל הכרמל, לרוב אחרי ל"ג בעומר. המאלידה עצמה היא קערה או מגש שעליו פיצוחים, פירות יבשים ו/או טריים ובמרכז ענף ריחן, הדס או כל צמח ריחני אחר. לא ידוע מה פירוש המילה אך מה מקור המנהג, כנראה, במגש תקרובת שההינדים נוהגים להגיש לאליהם במקדשים.
ביום רביעי הגיעו למערת אליהו ארבעה אוטובוסים שאספו את בני העדה ממקומות שונים בארץ, וערכו טקס נפרד, זה אחרי זה. כל משפחה הביאה מגש מלידה מכוסה במפית רקומה, הניחה אותו על שולחן או על מפה שנפרשה על הרצפה, הסירו את המפית והסתדרו מסביב. אחד הגברים הנחה את הטקס וקרא שלושה פיוטים: הראשון לאליהו הנביא, לאחריו ברכת יעקב לבניו ולבסוף קטע מתהילים.
בסיום אוסף מנחה הטקס את צמחי הבושם מקערות המאלידה ומחלק אותם לנוכחים המריחים אותם יחד עם הברכה על הבשמים. אחרי כן נוטלים הנוכחים תמר מהקערות ומברכים את ברכת בורא פרי העץ ועם תום הברכות לוקחים את קערות המאלידה ומכבדים את הנוכחים.
שבועות אצל העברים השחורים בדימונהה
ביום ראשון, 15.6.2014, חגגו העברים השחורים בדימונה את חג השבועות.
הישראלים העבריים הם קהילה של אנשים ממוצא אפריקני המאמינים שמוצאם מפליטי יהודה, שאחרי המרד הגדול הגיעו למערב אפריקה ומשם נלקחו כעבדים לעולם החדש. מרכז הקהילה בדימונה, שם רובם חיים ב"קיבוץ עושי השלום", קהילה שיתופית ותומכת המתגוררת בצ-פיפות במרכז קליטה לשעבר. הם טבעונים, מטפחים פעילות גופנית וחיים בריאים, מקפידים על ניקיון, סדר ומשמעת ומאמינים בדרך חיים על פי המקרא. יש הרבה מה ללמוד מהאנשים היפים ומסבירי הפנים הללו.
שבעה שבועות אחרי יום ראשון שחל בפסח, ככתוב בתורה, הם חוגגים את חג השבועות בחגיגה גדולה עם טקס, מוזיקה והרבה ריקודים. במוזיקה קצבית ובריקודים – אין מי שישווה להם. בין ערביים מתאספת הקהילה במגרש, גברים ונשים בנפרד. כולם בבגדי חג צבעוניים. תזמורת, עם המון תופים, מנגנת מוזיקה קצבית סוחפת. לאחר תפילה יוצא המנהיג, בן עמי בן ישראל, ומתחיל בריקוד סולו. מצטרפים אליו ילדיו ונשותיו. אחרי זמן מה מתחיל טקס הבאת הביכורים: יוצא כוהן-רקדן (עם "חושן") בלוויית בחור הנושא טנא סמלי בו ירקות מיבול החוה האורגנית שלהם. אחרי הביכורים מתחילים הריקודים. קודם יוצאים הזקנים, אחריהם הנערים ורוקדים כשהם מניפים מקלות. לבסוף מצטרפות הנשים, גם אצלן מבוגרות קודם ואחריהן הצעירות ולבסוף מתמלא המגרש בעשרות רוקדים בבגדים צבעוניים, בקצב סוחף.
קסם על ים כנרת
יום הבכורה בכנסיית הבכורה הקתולית בטבחה 7.6.2019
4 הַבֹּקֶר אוֹר וְיֵשׁוּעַ עָמַד עַל־שְׂפַת הַיָּם וְהַתַּלְמִידִים לֹא יָדְעוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא׃ 5 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ בָּנַי הֲיֵשׁ לָכֶם דָּבָר לֶאֱכֹל וַיֹּאמְרוּ לֹא׃ 6 וַיֹּאמֶר לָהֶם הַשְׁלִיכוּ הַמִּכְמֹרֶת מִימִין לָאֳנִיָּה וְתִמְצָאוּ וַיַּשְׁלִיכוּ וְלֹא־יָכְלוּ עוֹד לִמְשֹׁךְ אֹתָהּ מֵרֹב הַדָּגִים׃ 7 וַיֹּאמֶר הַתַּלְמִיד הַהוּא אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ אֲהֵבוֹ אֶל פטְרוֹס הִנֵּה הָאָדוֹן וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס כִּי הוּא הָאָדוֹן וַיַּחְגֹּר אֶת מְעִילוֹ כִּי עֵירוֹם הָיָה וַיִּתְנַפֵּל אֶל הַיָּם׃ 8 וְהַתַּלְמִידִים הַנִּשְׁאָרִים בָּאוּ בַסְּפִינָה כִּי לֹא הִרְחִיקוּ מִן הַיַּבָּשָׁה כִּי אִם כְּמָאתַיִם אַמָּה וַיִּמְשְׁכוּ אֶת הַמִּכְמֹרֶת עִם הַדָּגִים׃ 9 וַיְהִי בַּעֲלוֹתָם אֶל הַיַּבָּשָׁה וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה גַּחֲלֵי־אֵשׁ עֲרוּכִים וְדָגִים עֲלֵיהֶם וְלֶחֶם לֶאֱכֹל׃ 10 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ הָבִיאוּ מִן הַדָּגִים אֲשֶׁר לְכַדְתֶּם עָתָּה׃ 11 וַיַּעַל שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס וַיִּמְשֹׁךְ אֶת הַמִּכְמֹרֶת אֶל הַיַּבָּשָׁה וְהִיא מְלֵאָה דָּגִים גְּדוֹלִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים וּשְׁלשָׁה וְלֹא נִקְרְעָה הַמִּכְמֹרֶת אַף־כִּי רַבִּים הָיוּ׃ 12 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ בֹּאוּ בְרוּ לָחֶם וְאֵין אִישׁ מִן הַתַּלְמִידִים אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לִשְׁאֹל מִי אָתָּה כִּי יָדְעוּ אֲשֶׁר הוּא הָאָדוֹן׃ 13 וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ וַיִקַּח אֶת הַלֶּחֶם וַיִּתֵּן לָהֶם וְאֶת הַדָּגִים׃ 14 וְזֹאת הַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית אֲשֶׁר נִרְאָה יֵשׁוּעַ אֶל תַּלְמִידָיו אַחֲרֵי קוּמוֹ מֵעִם הַמֵּתִים׃ 15 וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלָם וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֶל שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹנָה הֲתֶאֱהַב אֹתִי יוֹתֵר מֵאֵלֶּה וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֵּן אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֲהַבְתִּיךָ וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְעֵה אֶת טְלָאָי׃ 16 וַיֹּאמֶר אֵלָיו עוֹד הַפַּעַם שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹנָה הֲתֶאֱהַב אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֵּן אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֲהַבְתִּיךָ וַיֹּאמֶר אֵלָיו נְהַג אֶת צֹאנִי׃ 17 וַיֹּאמֶר אֵלָיו פַּעַם שְׁלִישִׁית שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹנָה הֲתֶאֱהַב אֹתִי וַיִּתְעַצֵּב פֶּטְרוֹס כִּי אָמַר אֵלָיו בַּשְּׁלִישִׁית הֲתֶאֱהַב אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי אֶת כֹּל אַתָּה יוֹדֵעַ וְיָדַעְתָּ כִּי אֲהַבְתִּיךָ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ רְעֵה אֶת צֹאנִי׃ (יוחנן, 21).
לפי המסורת הנוצרית, שלוש הפעמים שבהן ישוע הטיל על פטרוס "לרעות את צאנו" הן כפרה על שלוש הפעמים שפטרוס התכחש אליו אחרי הסגרתו וזו היא נתינת הבכורה לו על פני שאר התלמידים. הנוצרים רואים את מקומה של התרחשות זו בטבחה, מזרחית לאתר "הלחם והדגים". בשנות השלושים של המאה שעברה בנו כאן הנזירים הפרנציסקנים כנסייה יפה ופשוטה מאבן בזלת על גבי שרידים של כנסייה עתיקה. מזבח הכנסייה ניצב על גבי סלע המכונה "מנזה כריסטי" – שולחן האדון, וזה הסלע שעליו, לפי המסורת, הגיש ישוע לתלמידיו את הלחם והדגים.
ביום החג הוצב על שפת הכנרת, לרגלי הכנסייה, מזבח בצורת סירה ועליו תלויה רשת ובה שלושה דגים (אמיתיים). כמה עשרות נוצרים התכנסו על החוף. הטקס נפתח בתהלוכה של הנזירים הפרנציקנים שבסופה צעד הקוסטוס (האב פרנציסקו פאטון) שניהל את הטקס. לאחר תפילה, המלווה בשירת מקהלה, נערכה מיסה ואחריה עלו הנזירים בתהלוכה ונכנסו לתוך הכנסייה, שם קיימו תפילה קצרה. לסיום נערכה סעודה גדולה לכל המשתתפים.
ארץ ישראל הישנה
טקס שבועות בנהלל 9.6.2019
אלפי אנשים באו לראות את טקס השבועות בנהלל. היה זה מפגן של ארץ ישראל הישנה…והנשכחת (נעמי שמר) ועבורי, שהייתי חבר לפני שנות אלף בקיבוץ, הייתה זו זה מנה גדושה של נוסטלגיה.
תצוגת כלים: אז והיום. מחרשה רתומה לחמור – במקור זה היה אמור להיות סוס או פרד, אבל כיום יש בנהלל רק סוסי רכיבה. טרקטור פרגוסון שהיה עבורי שיא השכלול בשנות החמישים בבית ספר כדורי ואחריו כלים חקלאיים ענקיים ומורכבים, עד למטוס ריסוס.
ריקודי עם: של הילדים, הבנות המחוללות, המבוגרים בריקוד קאונטרי ואפילו רונדו של טרקטורים ושל רוכבי הסוסים הגזעיים של מועדון הרכיבה המקומי.
תוצרת המשק: לא בדיוק ביכורים לבית המקדש או לקרן הקיימת, אבל תצוגה צבעונית של פירות העמל.
פרי הבטן: הגאווה הגדולה ביותר הם המושבניקים החדשים שנולדו בשנה האחרונה. הבאתי כאן רק אחת מפלטפורמות הילדים.
לסיום: תחרות משיכה בחבל מסורתית בין מזרח המושב למערבו ואחריה ריצה של כל הילדים אל המכונה המפזרת קש עם סוכריות.
העלייה לרגל להר גרזים
העלייה לרגל השנייה (בשבועות) של השומרונים להר גריזים. אור ליום ראשון, ח' לחודש השלישי, שנת 3654 לכניסת בני ישראל לכנען, 12.6.2016
השומרונים עולים לרגל בשלושת המועדים אל פסגת הר גריזים, ההר הקדוש להם. העלייה הראשונה בפסח, השנייה בשבועות והשלישית בסוכות. זו של שבועות מתקיימת אור ליום ראשון (כתוב: "וספרתם ממחרת השבת…") והיא הנוחה ביותר לצילום: לא קר על הפסגה והשחר עולה מוקדם. השעה המוקדמת נקבעה בימים שהשומרונים סבלו תחת שלטון עוין ונאלצו לערוך את הטקס בחשכה. הר גריזים הוא המקום הכי קדוש לשומרונים לעומת הר הבית ליהודים, וזה ההבדל העקרוני ביננו. הם כותבים "הרגרזים" במילה אחת, שבע אותיות ואכן שבע תחנות בעלייה לרגל על פסגת ההר.
בשלוש לפנות בוקר העולם עדיין ישן אך בבית הכנסת שבשכונה השומרונית על הר גריזים מת-כנסים הגברים לתפילה מיוחדת לחג. את התפילה מוביל הכוהן החזן העומד על הבמה כשמאחוריו הפרוכת המסתירה את ספרי התורה.
מעט אחרי ארבע מסתיימת התפילה והגברים נוהרים ל"בית רבן" – המקום שממנו עולים בשיירה גדולה במעלה ההר.
תחנה ראשונה: מזבח שתיים עשרה האבנים: "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר, עֵיבָל. כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה–מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, אֲשֶׁר לֹא-הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל;" (יהושע ח', ל'-ל"א). בתורה השומרונית כתוב במקום הר עיבל הרגרזים. במקום זה, בדרך העולה להר, מתפללים תפילה קצרה בחשכה גמורה.
תחנה שנייה: מזבח אדם ושת בנו: "וַיֵּדַע אָדָם עוֹד, אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁת: כִּי שָׁת-לִי אֱלֹהִים, זֶרַע אַחֵר–תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן. וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה." (בראשית ד', כ"ה-כ"ו). המקום נמצא כבר בפסגת ההר. כאן יושבים, עדיין בחשכה, ומתפללים בניצוחו של הכוהן פנחס, עוזרו של הכוהן הגדול.
תחנה שלישית: ליד גבעת עולם: "גבעת עולם" היא אבן השתייה על פי המסורת השומרונית. בה נטמן המשכן וכליו שישוב ויתגלה ביום אחרית הימים. לידה עורכים עולי הרגל תפילה ארוכה, במהלכה מניף הכוהן הגדול את ספר התורה כמנהג השומרונים בעת תפילה. בינתיים עולה השחר ומגיעות נשות השומרונים המביאות כיבוד ושתייה לעולי הרגל. משם צועדים עולי הרגל בטור ארוך אל התחנה הרביעית.
תחנה רביעית: אלוהים יראה: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה." (בראשית כ"ב, י"ג-י"ד). בתחנה זו, אל מול עמק המכמתת השרוי בערפילי הבוקר, מרבה הכהן הגדול להניף את ספר התורה, לפנים, לאחור ולצדדים.
תחנה חמישית: מזבח יצחק: "וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים." (בראשית כ"ב, ט'). המזבח שעליו הקריב אברהם את בנו הוא שוחה בסלע. השומרונים עומדים בתור, יורדים למזבח וכל אחד רוכן אל הסלע ונושא תפילה אישית.
תחנה שישית: מזבח נח: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ." (בראשית ח', כ'). התחנה השישית נמצאת ליד הפתח למתחם מזבח יצחק. שם נישאת תפילה קצרה ומשם לתחנה השביעית "עושים שורות": שרים פיוט של מרקה (החכם השומרוני הנערץ ביותר, חי במאה הרביעית לסה"נ). את בתי השיר הראשונים שרים כולם יחד ואחר כך מתחלקים לשניים. קבוצה אחת שרה בית ומסתדרת בשתי שורות והשנייה עוברת בין השורות בשירת הבית הבא, מסתדרת בשתי שורות והראשונה עוברת ביניהן וחוזר חלילה.
תחנה שביעית: גבעת עולם: הסלע החשוף הזה הוא המקום הקדוש ביותר בהר והנכנסים אליו חולצים את נעליהם. כאן נושאים תפילה ארוכה ואחריה מקיפים בשירה את הסלע שלוש פעמים. לבסוף "מחגגים": מתחבקים ומתנשקים. תמה העלייה לרגל השנייה בשנה. על פי הלוח השומרוני ניסן הוא החודש הראשון (כמו במקרא) ופסח הוא החג הראשון.
מיסה בבית כנסת
מיסה שעורכים הכרמליטים במערת אליהו 14.6.2020
ב-14 ליוני נסעתי פעם ראשונה לצלם טקס אחרי שלושה חדשים של סגר בגלל קורונה ובגלל פציעה. היה זה הטקס הקטן והפשוט מכל הטקסים שהייתי נוכח בהם, אבל הוא היה מרגש יותר מרבים בהם, גדולים ומפוארים. זאת הייתה מיסה שערכו נזירים כרמליטים ממנזר סטלה מאריס שעל הכרמל במערת אליהו, שיש בה ארון קודש והיא מתפקדת כבית כנסת. היו שם ארבעה נזירים, נזירה אחת וכחצי תריסר נוצרים מחיפה. אבל מיסה קתולית בבית כנסת יהודי !!!
עד 1948 מערת אליהו הייתה מאוכלסת בסופים-מוסלמים שהתירו ליהודים, נוצרים ודרוזים, שהמקום קדוש גם להם, להתפלל בה. כיום, המערה שייכת ליהודים בלבד, אף שבשלט שמעל לכניסה למערה הפנימית כתוב: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נ"ו, 7).
הודות לאיזו תקנת סטאטוס-קוו שאפילו יסכה הרני לא יודעת מתי ומי קבע אותה, מותר לכרמליטים לערוך בה מיסה פעם בשנה, ב-14 ליוני. אף אחד לא הפריע לטקס, שנמשך כשעה. דוגמה לסובלנות.
הייתה לי רק בעיה אחת: האם לחבוש כיפה כיהודי בבית כנסת או להיות גלוי-ראש כדרך הנוצרים. תיק"ו – תשבי יתרץ קושיות ובעיות.
אחרי כשעה המקום שב להיות בית כנסת
זיווגים על הקברג
ההילולה על קברו של יונתן בן עוזיאל בעמוקה, כ"ו סיון 18.6.2020, 28.6.2011
יונתן בן עוזיאל הוא המתרגם של ספרי הנביאים לארמית (תרגום יונתן). קברו על פי המסורת בעמוקה (ביער ביריה) ליד צפת. המשתטחים על הקבר טוענים לסגולות רבות ולישועות, אבל הסגולה העיקרית המיוחסת להשתטחות על הקבר היא שרווקים, ובעיקר רווקות, ימצאו זיווג. בעיקר עולים לעמוקה בכ"ו בסיון, הוא יום מותו של הקדוש ויום ההילולה שלו. נסענו לשם ביום ההילולה, אבל בגלל פקקים (שלוש שעות וחצי מפתח תקוה) הגענו באיחור והפסדנו את הטקס העיקרי: "התיקון הגדול למעוקכבי זיווג ע"י גדול המקובלים רבי דוד בצרי שליט"א". הספקתי לצלם מעט מההתרחשות שסביב לקבר עד שירדה החשכה. הייתי בטקס בעמוקה ב-2011 ואשלים את המצגת בצילומים מלפני תשע שנים.
חרדים עם מסכות. משום מה מסכות קורונה על פני חרדים נראות ממש לא במקום
דמויות: ההילולה בעמוקה מושכת כל מיני דמויות מיוחדות. כאן אחדות מהן
המתבודדות: נערות רבות הולכות לאחר הטקס להתבודד ביער ולשאת תחינה אישית.
טקס "1000 שופרות בעמוקה": בשנת 2011 היה הטקס שונה לחלוטין. כיום באים הרבה חרדים ויש הפרדה חמורה בין גברים ונשים. אז היו פחות אנשים (כמאתיים-שלוש מאות) ולא הקפידו על ההפרדה. בסככה מיוחדת התקבצו הגברים והנשים עמדו מסביב (בצילום, מימין, רואים אישה בין הגברים). הרב בצרי עמד במרכז ונאם ברוב כשרון רטורי. לאחר שהוא ביקש מהנשים להשתחוות, הביאו ארגז קרטון עם שופרות וחילקו לגברים. לא היו אלף שופרות אלא 20-30, אבל כולם התפללו והגברים תקעו.
יומו של אנטוניוס מפדואהנ
חגיגה של עובדים זרים ביפו 12.6.2021
אנטוניוס הקדוש (סנט אנטוני) פעל בתחילת המאה ה-13 והוא כנראה הקדוש האהוב והפופולארי ביותר בעולם הקתולי. הוא היה תלמיד של פרנציסקוס הקדוש, מייסד המסדר הפרנציסקני. נודע בכישרון ההטפה שלו ובאהדתו לעניים ולחולים. הוא פטרון הקסטודיה ופטרון של מדינות רבות. בפסלים ובציורים הוא מופיע תמיד בגלימה פרנציסקנית. בתחילה האטריבוט שלו היה ספר, אח"כ הופיע ישוע הילד יוצא מהספר וכיום לרוב הוא מופיע כשהוא נושא את ישוע הילד. על האטריבוטים האחרים שלו – בהמשך.
ברחוב יפת ביפו שוכנת כנסיית אנטוניוס הקדוש השייכת לנזירים הפרנציסקנים ומשמשת את הקהילה הקתולית של יפו ואת העובדים הזרים הקתולים. יומו של אנטוניוס (הוא יום מותו) הוא ב-13 ליוני אך ביפו חגגו את יומו בשבת הסמוכה כחג לעובדים הזרים הקתולים, כי בשבת יש להם יום חופשי. מאות עובדים זרים, רובם מהפיליפינים, מדרום הודו, מסרילנקה, מאפריקה (ניגריה וקונגו) ומדרום אמריקה נאספו ליד כנסיית פטרוס ביפו העתיקה ומשם צעדו בתהלוכה לכנסיית אנטוניוס. החגיגה התנהלה במגרש הגדול שמאחורי הכנסייה שהכיל את כל הנוכחים. הייתה מיסה, תהלוכת נושאי מנחה, תחרות עוגת אנטוניוס, הופעות ותחרות השמלה האתנית היפה ביותר. יום שמח לעובדים קשי יום, תרומת הקסטודיה.
הקוסטוס (האב פרנציסקוס פטון) ניהל את החלק הראשון של הטקס. היה קטע תפילה שהוא ביקש מהנוכחים להגיד איש איש בלשונו. בליל השפות שנשמע הזכיר את הפנטקוסט.
כאשר הבישוף עורך את המיסה מסירים מראשו את המיטרה, הכובע המסמל את דרגתו ואמור לייצג את כובעו של הכוהן הגדול בבית המקדש. בדרך כלל יש איש דת שנושא את המיטרה עד תום המיסה. כאן הייתה זו ילדה קטנה ומתוקה.
אחד מהאטריבוטים הרבים של אנטוניוס הקדוש זו כיכר לחם, כמו בצילום. מסופר כי בסוף המאה ה-19 הייתה אישה בטולון (צרפת) שהייתה לה מאפיה. בוקר אחד האישה לא הצליחה לפתוח את מנעול דלת המאפייה. גם מנעולן שהיא הזעיקה לא הצליח, והוא אמר שצריך לשבור את הדלת ושהוא הולך להביא כלים מתאימים. עד שחזר, התפללה האישה לאנטוניוס הקדוש ונדרה שאם הדלת תיפתח, היא תתרום מכיכרות הלחם שלה לעניים. כשחזר המנעולן הוא ניסה שוב לפתוח את הדלת וזו נפתחה בקלות. לימים החלו גם אופים אחרים בטולון לחלק מלחמם לעניים ומשם התפשט המנהג אל כל העולם. כיום מכונה קופת הצדקה שבכנסיות "הלחם של אנטוניוס הקדוש". מקובל להביא כיכרות לחם קטנות לכנסייה ביומו של הקדוש. לאחר המיסה הסתדר תור ארוך של מאמינים לפני הקוסטוס. הראשונים הביאו סלים של כיכרות לחם, שאותן חילקו הנזירות בסיום הטקס. השאר הביאו כל אחד מעטפה עם תרומת כסף.
אחרי החלק הדתי של הטקס החלה החגיגה העממית בתחרות של העוגה המקושטת. העוגה הזוכה היא "אנטוניוס והדגים" (המרכזית בשיקופית הבאה). המסורת מספרת כי אנטוניוס דרש בפני כופרים שלא האזינו לו ולכן הלך לנהר ודרש בפני הדגים, שהוציאו את ראשם מהמים והאזינו, עד שסיים את הדרשה.
הנה עוגה מפוארת המקבצת את רוב האטריבוטים של אנטוניוס. את הגלימה, את ישוע התינוק ואת הדגים כבר הזכרנו. השושן הצחור מסמל את הטוהר של הקדוש. הפרדה – בעקבות מסורת המספרת כי אנטוניוס ביקש להוכיח ליהודי ספקן את כוחה של הנצרות. לקח פרדה רעבה ושם לפניה אבוס מלא במזון מצד אחד ואילו הוא החזיק בלחם הקודש בצד השני. הפרדה פנתה לעבר לחם הקודש וכרעה על ברכיה לפניו.
אחרי העוגות התחילו המופעים. בתמונה: מרים הילדה רוקמת פרוכת בבית המקדש ויוסף מחזיק מטה פורח – אות להיותו החתן המיועד לה.
המופע האחרון היה טקס בחירת השמלה האתנית היפה ביותר. קשה היה לבחור בין השמלות הצבעוניות הנהדרות. לבסוף נבחרה האישה השחורה שבצילום האחרון. היו גם ריקודים (אפילו האב אגוסטין רקד) ולסיום הוגשו ארוחות אתניות לקהל הגדול. היה זה יום שמח לעובדים הזרים.
המון גאווהו
מצעד הגאווה בתל אביב 14.6.2019
היום הארוך בשנהג
טקס "היזכרות" בכפר סגול, 21.6.2011
ו'איט פדר (White Feather) ובן זוגה אורי עומדים בראש תנועת "היזכרות" בישראל – תנועה עולמית "אשר באה לעורר בנו את החיבור למהות הנשמה שלנו ואת הידיעה כי כולנו באנו מן האחד". התנועה, לדברי ו'איט פדר, שואבת מהשאמניות, מהסופיות, מהיהדות ומעוד. אם תרצו לדעת יותר, גגלו "האקדמיה להיזכרות".
הזוג שכר משק במושב שדה אליהו שבנגב המערבי והפך אותו ל"כפר סגול", בו הם עוסקים בטיפולים ומארגנים טקסים. הייתי בטקס של היום הארוך בשנה (21 ליוני). באו כ-200 איש, הרוב המוחלט נשים, כולם לבושים לבן. היו טקסים שונים שלהם לא כל כך התחברתי, הקהל גם רקד, אבל הייתה אווירה נעימה ובעיקר הייתה שירה והייתה מוזיקה נפלאה. לו'איט פדר קול יפה והיא שרה נהדר. אורי מנגן יפה על כלים שונים והיו עוד מנגנים. בשלב מסוים בטקס ניגנו נשים על "קערות קריסטל", נגינה שהגבירה את האווירה המיסטית, ולסיום הייתה הופעה של רקדנית.
לאונופריוס היה זקןו
יומו של אונופריוס הקדוש במנזר על שמו בירושלים, 25.6.2017, 25.6.2010
אונופריוס הקדוש, דמות אגדתית מ"אבות המדבר". לפי המסורת חי כנזיר שבעים שנה במדבר במצריים, לבושו התבלה וגופו כוסה בזקנו ובשערו ולעיתים באזור עלים. הוא נערץ על ידי הכנסיות השונות ויומו הוא ה-12 ביוני (ה-25 בו לחוגגים על פי הלוח היוליאני). ב"כנסיית הנחש" שבגרמה, קפדוקיה, הוא מופיע עם זקן ושדיים. שם מספרים שהיה נפקנית שחזרה בתשובה וכדי להרחיק גברים ביקשה מהאל הטוב להצמיח לה זקן. בירושלים מוקדש לאונופריוס מנזר יפה בחקל דמה (חלקת הדמים, שדה הקבורה לגרים שנקנה בצרור הכסף שהשליך יהודה איש קריות במקדש). המנזר שוכן על מערות קבורה מימי בית שני, ובחלקו בתוכן, והוא מטופח ויפה, עם גן נהדר.
במרכז הגן בור שאליו נפתחות מערות קבורה מימי בית שני. בחלק מהמערות יש שלדים, כנראה של נזירים שנרצחו בפלישה הפרסית (616 לספה"נ). בבור גם קבר הנזיר שיסד את המנזר בסוף המאה ה-19 וסיום הטקס נערך בו.
מערה גדולה משמשת ככנסייה. על פי מסורת מקומית אונופריוס הקדוש ערך מסע צליינות לירושלים ואז התגורר במערה זו. בבוקר מתכנסים כאן צליינים רבים, רובם ממדינות ברית המועצות לשעבר, ונערכת אוכריסטייה ("מיסה"). רוב הנוכחים בטקס הם מיוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר.
תא הקבורה שבו לפי המסורת התגורר אונופריוס כששהה בירושלים
מנהג רוסי: מפזרים עלים (לעתים פרחים) משער המנזר ועד פתח הכנסייה. כל מי שבא מנשק את האיקונה שבפתח ומצטלב שלוש פעמים. אחר כך נוטל נר ומדליק אותו במיתקן הנרות וכותב (פתקים ריקים ועטים ליד הנרות) את שמות בני משפחתו שהלכו לעולמם ואותם הוא מבקש שיזכירו בעת בציעת לחם הקודש. בשמונה בבוקר מצלצלים בפעמון המנזר. בתוך הכנסייה מקיש נזיר בטלנדו – גונג עץ נייד ששימש במנזרים להזעיק את הנזירים לתפילה בימי השלטון המוסלמי שאסר על צלצול בפעמונים. לאחר מכן הפטריארך היווני-אורתודוקסי מגיע עם הפמליה שלו. מקבלים אותו בשער הכנסייה והוא נכנס פנימה כששובל גלימתו נישא על ידי אחד מאנשי הדת. הוא תופס את מקומו ומנהל את הטקס.
ברכת הלחם. לחם מבורך איננו לחם הקודש אלא לחם שנאפה במיוחד לטקס מסוים ולאחר שבורך מחלקים ממנו לכל הנוכחים ולא רק לאלו המקבלים את לחם הקודש. מברכים חמישה כיכרות, כמניין כיכרות הלחם בנס הלחם והדגים. לאחר ברכת הלחם מתחיל טקס האוכריסטייה (הודיה. "מיסה") המסתיים בהגשת הלחם טבול ביין מגביע לפי המאמינים שהכינו עצמם לכך.
מכניסים לכנסייה חיטה מבושלת ומומתקת שמוסיפים לה פירות יבשים ואגוזים בסידור אמנותי. החיטה מסמלת את המוות והתחייה: את גרעין החיטה טומנים באדמה (כמו את המת) והוא נובט ונותן יבול רב – סמל לתחייה באחרית הימים. את המעדן הזה יגישו לקהל בסוף. קערת תאנים מבכירות (מיריחו) מונחת על קבר הנזיר מייסד המנזר וגם אותן יגישו בסיום הטקס. לפי המסופר הנזיר מימן את הקמת המנזר ממכירת תאנים מגנו.
לאחר האוכריסטייה יוצאים בתהלוכה לגן המנזר, שם מתפללים הפטריארך ואנשיו על קברה של הנזירה סרפימה. הנזירה סרפימה, שנולדה באוסטרליה, היא זו שהפכה את המנזר שהיה מוזנח לגן פורח והייתה מוערכת מאוד. לפני כמה שנים מתה מסרטן ונקברה בגנה. לבסוף יוצאים בתהלוכה ויורדים אל הבור, שם עורך הפטריארך תפילה במערת הקברים. משם יוצאים כולם לקבל פרוסה מהלחם המבורך ולהתכבד בחיטה, בתאנה ובמאכלים שונים.
צילומים משדה הקרבו
שיחזור קרב קרני חיטים, שבת, 7.7.2018
בשחזור ההיסטורי של קרב קרני חיטים משתתפים כ-60-70 איש, בראשם חברי מועדון "ממלכת ירושלים", על ציודם המשוחזר בדיוק היסטורי. חלקם רכובים על סוסים, וחלקם נעים רגלית. השחזור הפך למסורת המתקיימת זאת השנה השמינית ע"י המועדון המלכד את מועדוני השחזור והסייף ההיסטורי מישראל וחו"ל. במהלך כל השנה נערכות ההכנות להכנת הציוד ולתכנון הלוגיסטי כגון מסלול המסע, מוסיקה וריקודים אותנטיים (במשתה הלילה שלפני הקרב). השחזור מושך משתתפים מארצות שונות, כולל רבים מרוסיה, שבה מתקיימים פסטיבלים דומים במשך השנה, וחברי מועדוני השחזור שלה נמצאים בקשר הדוק עם עמיתיהם בישראל.
שובה של האיקונהו
טקס השבת האיקונה ממנזר גורני בעין כרם לכנסיית השילוש הקדוש, 7.7.2019, 7.7.2010
שלושה חודשים שהתה מרים אצל קרובתה אלישבע, אימו של יוחנן המטביל, ב"עיר יהודה" המזוהה עם עין כרם. כתזכורת לאירוע זה שהתה האיקונה, שבה נראית מרים הקדושה בעת הבשורה, שלושה חודשים בכנסיית מנזר הנשים הרוסי גורני (גורננסקי). כעת, ביומו של יוחנן המטביל, מגיע זמנה לשוב למקומה הקבוע בכנסיית "השילוש הקדוש" שבמגרש הרוסים. בשמונה בבוקר מלאה כנסיית "כל הקדושים של רוסיה", (שבהקמתה החלו ערב מלחמת העולם הראשונה וסיימו אותה רק בשנת 2007), בצליינים רוסים רבים, רובם נשים, ובנזירות רוסיות רבות בלבוש שחור. לאחר תפילה, ואחרי שכולם עמדו בתור לנשק את האיקונה, נוטלות אותה שתי נזירות ומתחילה התהלוכה הראשונה.
צליינים רבים פורשים הצידה ומתוודים בפני הכומר. תאי וידוי יש רק לקתולים. אחרי הטקס מקבלים את תערובת לחם ויין הקודש.
בתהלוכה הראשונה מוליכים את האיקונה מהכנסייה הגדולה "כנסיית כל הקדושים של רוסיה", אל כנסיית יוחנן המטביל – הכנסייה העתיקה של המנזר. בראש צועד כומר לבוש בתכלת ונושא פנס, אחריו שתי נזירות, האחת נושאת פרחי שושן צחור, האטריבוט של מרים, והשנייה נושאת צלב ג'ורג'י. לאחריהן שתי שורות של נזירות בשחור, ולאחריהן נישאת האיקונה המלווה בהמון הצליינים. התהלוכה יורדת במדרגות התלולות של המנזר, הטובל בשפע של צמחייה ופרחים. מציבים את האיקונה בכנסייה, הזדמנות לשוב ולנשק אותה, וכולם הולכים לסעוד את הארוחה שהכינו הנזירות. 
לאחר הארוחה יוצאת התהלוכה השנייה, ובה מוליכים את האיקונה אל כיכר המעיין. התהלוכה יוצאת משער קטן, הסגור בדרך כלל, שנפתח אל ראש מדרגות הביקור. לפני היציאה יש טקס פרידה. בישוף קורא תפילה ולאחריה מניף את האיקונה לארבע רוחות השמיים. התהלוכה יורדת במדרגות לכיכר המעיין, שם ממתינה לה מכונית מיוחדת שתיקח אותה למגרש הרוסים. בדרך צליינים רבים זוחלים מתחת לאיקונה הנישאת. לפני שמכניסים את האיקונה למכונית, שוב מניף אותה הבישוף לארבע הרוחות ואז מכניסים אותה לרכב. ב-12 באפריל היא תשוב לבקר בעין כרם.
ברכת הפירותו
טקס קידוש הפירות בכנסייה הרוסית ע"ש פטרוס באבו כביר, יפו,12.7.2017
קידוש (או ברכת) הענבים הוא טקס חשוב בעדות נוצריות רבות, בעיקר בעדות האורתודוקסיות. מקורו הדתי בטקס הביכורים שהתקיים בבית המקדש. בדרך כלל נהוג לקדש את הענבים, והתאריך נקבע על פי זמן הבשלת הענבים ביוון. הנוצרים רואים בטקס את הסרת הקללה שאלוהים הביא על פרי האדמה עבור אדם הראשון וצאצאיו (בראשית ג', 17). הרוסים, שבארצם ממעטים לגדל את הגפן, מקדשים בעיקר את התפוחים (הם נוהגים להימנע מאכילת תפוחים עד יום הקידוש) אך מקדשים את כל הפירות. טקסי קידוש הפירות מתקיימים לרוב ביום הטרנספיגורציה אך בישראל הם מתקיימים ביומם של פטרוס ופאולוס. הטקס העיקרי בישראל מתקיים בכנסייה הרוסית ביפו, המוקדשת לפטרוס.
משעות הבוקר המוקדמות מגיעים רוסים רבים, צליינים ונוצרים-רוסים תושבי ישראל. רבים מביאים סלסלות ושקיות עם פירות לקידוש, אך יש גם המניחים לקידוש בקבוקי מים.
תפילה ואוכריסטייה ("מיסה") מתנהלות ברוסית ע"י כמה אנשי דת בתלבושות זהב רקומות יפהפיות. מקהלת נשים שרה שירה ליטורגית נפלאה.
כמקובל בחגים דתיים רוסיים, לאחר נתינת לחם הקודש יוצאת תהלוכה אל מחוץ לכנסייה. בראשה הולכים נושאי הנסים והאיקונות, אחריהם הכמרים ואחריהם הקהל הרב. התהלוכה עוצרת בכל אחת מארבע פינות הכנסייה, אחד הכמרים מברך בעזרת צלב פרבוסלבי גדול לארבע רוחות השמיים ולאחר מכן מזה על הכנסייה ועל הקהל (כולל עליי ועל המצלמה שלי) מים קדושים.
עכשיו נכנסים כולם שוב לכנסייה לקידוש הפירות. מציבים במרכז את מגש הפירות המפואר שעמד ליד המזבח. הקידוש נעשה בברכה ובהזיית מים קדושים. לאחר מכן יוצאים החוצה וכומר מברך על הפירות שהנוכחים הביאו. האנשים נוטלים את הפירות שהביאו, מתכבדים בהם ומסיימים בארוחה משותפת.
שרבל הקדושו
יומו של הקדוש וחנוכת פסלו בעוספיה, 20.7.2019
שרבל הקדוש (Saint Charbel) היה נזיר מרוני שחי ומת בלבנון במאה ה-19. לאחר מותו טענו אנשים שראו הילה זורחת מעל קברו. פתחו את הקבר ומצאו את גופתו שלמה. קברו נהיה למקום עלייה לרגל ואנשים טענו שנסים נעשו להם בזכותו. באמצע המאה ה-20 הוא הוכרז על ידי האפיפיור כקדוש ומאז הוא קדוש פופולארי לא רק עבור המרונים אלא גם בקרב עדות קתוליות אחרות. יומו חל ביום ראשון הרביעי בחודש יולי.
המרונים מהווים מיעוט קטן בעוספיה, רק כמה עשרות משפחות. הכנסייה, המוקדשת לשרבל הקדוש, הוקמה על ידם בשנות ה-70 של המאה שעברה. כ-300 מטר ממנה יש מנזר נשים ובינו לבין הכנסייה גן יפה. הכנסייה עצמה פשוטה למראה, גם מבחוץ וגם מבפנים. ביום החג באו מאות רבות של מרונים, רובם מאזור הצפון, והכנסייה הייתה מלאה מפה לפה. השנה הייתה סיבה מיוחדת לחגיגה. המרונים הזמינו פסל של שרבל הקדוש אצל פסל מכפר יאסיף והוא ניצב בפינת הרחבה שמול הכנסייה, עטוי בלוט.
בשעות הערב המוקדמות נהר הקהל אל המנזר. מקהלה שרה שיר בשבח הקדוש ולאחר מכן יצאה תהלוכה אל הכנסייה. בראש צעדו הצופים המרונים עם דגלים ועם תופים מרעישים. אחריהם נושאי חפצי הקודש, אחריהם נושאי מנשא ועליו, עטור פרחים, תיבת זכוכית שבה ארז ממתכת (סמל לבנון) מתחתיו שרידים קדושים. אחריהם, מלווה בנזירים מרונים, צעד המוטראן (חובש המיטרה), הפטריארך המרוני מוסא אל-חאג', שבא במיוחד מירושלים. אחריהם נהר כל הקהל והתהלוכה נכנסה אל תוך הכנסייה.
בכנסייה נערכה תפילה ולאחריה ערך הפטריארך את המיסה. לסיום יצא כל הקהל לרחבה שבחזית הכנסייה לטקס הסרת הלוט מעל לפסל, שנערך לקול הלמות תופי הצופים. הפטריארך נשא דברים והיזה מים קדושים על הפסל. כשהוסר הלוט הניף כל הקהל ידיים בתשואות, רבים אחזו במצלמת הסלולארי בידם.
בוקר טוב אליהו (א)
חג העלייה לשמים של אליהו הנביא, 2.8.2013, 2.8.2019
מנזר מר אליאס, הצופה על בית לחם ועל מדבר יהודה, מוקדש לאליהו (אליאס בערבית) הנביא. כנראה שבימי הביניים נקבר במקום נזיר בשם אליאס – אליהו ביוונית, וכך נוצרה המסורת שכאן נח אליהו הנביא כשברח מאיזבל לבאר שבע. במקום יש דירת שרד של הפטריארך היווני-אורתודוקסי, שכן המקום שוכן במחצית הדרך בין ירושלים ובית לחם, וכאן היה הפטריארך לן בימים שהיה רוכב על סוס מהעיר העתיקה לכנסיית המולד.
אליהו הנביא קדוש במיוחד לנוצרים. ישוע מזכיר אותו כבן דמותו של יוחנן המטביל (מתי י"א 14, לוקאס א' 16-17). עבור האורתודוקסים הוא הפרודרומוס, "הרץ לפני", המקדים ומבשר את בוא המשיח (מלאכי ג' 23), מקביל ליוחנן המטביל שהקדים ובישר על ישוע המשיח. עלייתו השמימה מטרימה את עלייתו השמימה של ישוע ועל כן הנוצרים חוגגים אותה. האורתודוקסים חוגגים במר-אליאס ב-2.8.
ב-08.30 ממתינים כלי הקודש בפתח הכנסייה לבואו של הפטריארך שינהל את הטקס. נזיר ניצב עם צלב הזהב שאותו יגיש לו ובו הפטריארך יברך את הקהל. עם כניסתו מסירים ממנו את גלימת החול ומלבישים עליו גלימה כחולה, בעלת שובל ארוך שאותו נושא נזיר מאחוריו. לאחר שהוא פוקד את האיקונות הקדושות שבכנסייה הוא תופס את מקומו על הדוכן.
הפטריארך נושא תפילה, מניף את הנרות (שני נרות מסמלים את העיקרון הדואופיזיטי ושלושה – את השילוש הקדוש). לאחר מכן הוא נכנס לאזור המקודש ושם מחליפים את בגדיו לבגדי הטקס שבהם ינהל את ברכת הלחם ואת האוכריסטייה (מיסה).
על שולחן מציבים סל ובו חמישה כיכרות לחם (כאזכור לחמשת כיכרות הלחם שבנס הלחם והדגים) שעליהן מוטבעת דמות אליהו העולה בסערה השמיימה. מגישים כיכר אחת לפטריארך המברך עליה. לחם מבורך איננו לחם הקודש, אלא לחם הנאפה במיוחד לחג מסוים, מברכים אותו והוא נאכל על ידי כל המשתתפים בסוף הטקס.
חותמת האבן העתיקה שבה מחתימים את ככרות הלחם המבורך בחגו של אליהו. (צילמתי לפני שנים רבות במאפיית הפטריארכיה היוונית – אורתודוקסית).
יש המביאים אתם לכנסיה כיכרות לחם. פעם היו שמים אותן מתחת לשולחן הלחם המבורך והן היו מתברכות אתו. בשנים האחרונות החלו למכור את הכיכרות בכניסה לכנסיה. האנשים קנו ככרות לחם רבות, עד כי לא נמצא להן מקום מתחת לשולחן. כעת מחזיקים אותן בפינה מאחורי האיקונוסטזיס, כומר מברך אותן ואחר כך משיבים אותן לבעליהן, המביאים אותן הביתה לאכילה בקרב המשפחה. זה מביא ברכת שפע, על פי המסופר על אליהו בספר מלכים א' (י"ז 13-14): …עֲשִׂי-לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה, וְהוֹצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ, תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן, לֹא תֶחְסָר.
בכל הפעמים שהייתי בטקס זה חדרה קרן שמש בשעת הטקס אל הכנסייה ונראתה כסימן משמיים.
טקס האוכריסטייה מתקיים מאחורי האיקונוסטזיס ובמהלכו יוצאות משם שתי תהלוכות, בתהלוכה השנייה נושאים את הלחם ואת היין. כמה ילדות קטנות נעמדו בתור כדי להיות הראשונות לקבל את סעודת הקודש. אצל האורתודוקסים מערבבים את הלחם עם היין ומגישים את התערובת בכפית. כומר עומד עם מפית לשמור שלא תיפול טיפה ארצה ובה הוא גם מוחה את שפתי המקבל. אחרי-כן עומדים כולם בתור לנשק את צלב הפטריארך ולקבל פרוסה מהלחם המבורך, ובכך תם הטקס.
פולחן השרשרת
בתקופתנו המודרנית טקסים ישנים נעלמים מהעולם. נדיר מאוד לראות טקס חדש שנוצר ממש מול עיננו. אחד הבודדים הוא טקס השרשרת. אליהו הנביא מזוהה עם קדוש מוסלמי בשם אל-חאדר (הירוק, שניהם, בין השאר, מורידים גשם) ושניהם מזוהים עם ג'ורג' הקדוש הנוצרי. שלושת הקדושים האלה ידועים גם כמרפאים חולי רוח. בכנסיות רבות המוקדשות לג'ורג' הקדוש, הותקנה לפני שנים רבות שרשרת עם קולר שרותקה לאחד הקירות. כשנכנסה באדם רוח רעה או שד, כלומר יצא מדעתו, היו מרתקים אותו בעזרת השרשרת ומניחים אותו כמה ימים ולילות בכנסייה עם קצת לחם עבש ומעט מים. לעתים היו מזרזים את התהליך בעזרת מכות. משוגעים רבים העדיפו "להבריא" מהר ולא להמשיך ב"טיפול". בתקופת שלטון המנדט הבריטי נאסר הטיפול המסורתי בחולי הרוח ואלו נשלחו לטיפול בבתי חולים המיועדים לכך. בכנסיות המוקדשות לג'ורג' הקדוש נותרו השרשראות שבהן רותקו המשוגעים ללא שימוש. אי מתי, במאה העשרים, שמו המתפללים את ליבם לשרשראות המוזרות שלא ידעו מה משמעותן. מישהו החליט שהשרשראות בוודאי קשורות לג'ורג', והן הפכו לחפץ מקודש. בחג ג'ורג' הקדוש בלוד אפשר לראות תור ארוך של מאמינים העומדים בסבלנות והכומר מעביר את קולר השרשרת שבע פעמים סביב גופו של המאמין ולוחש ברכה. גם במר אליאס יש שרשרת כזו, אותה מביאים לטקס מכנסיית ג'ורג' הקדוש באל-חאדר, והמאמינים מנשקים אותה, מעבירים את הקולר שלוש פעמים מעל ראשם ומעבירים אותה סביב גופם.
ליד הבמה, בארגז זכוכית, נח לו שלד עטוף שרשראות ברזל. כך מצאו אותו בכוך התבודדות. או שקשרו אותו בשלשלאות אלו והמיתו אותו ברעב או שהוא כפת עצמו כדי להוסיף לעצמו ייסורים ומת בבדידות עם השרשראות.
בוקר טוב אליהו (ג)
חגו של אליהו הנביא בכנסייה הרוסית שעל הכרמל, יום חמישי, 2.8.2018
הכנסייה הרוסית המוקדשת לאליהו הנביא שוכנת בכרמל הצפוני בתוך גן גדול ומטופח. השטח נרכש על ידי הכנסייה הרוסית בארץ ישראל בשנת 1906 והכנסייה נחנכה ארבע שנים מאוחר יותר. בשני לאוגוסט (גרגוריאני) חוגגים הנוצרים האורתודוקסים את יומו של אליהו הנביא הקדוש לנוצרים. עיקר החגיגות בישראל מתקיימות בכנסיית מר אליאס בירושלים אבל הרוסים מקיימים טקס יפה בכנסייה שעל הכרמל. רוב הנוכחים הם רוסים, בעיקר רוסיות, אך נוכחים בטקס גם ערבים נוצרים-אורתודוקסים וחלק מהתפילות נערך עבורם על ידי כומר ערבי, בערבית.
במרכז הכנסייה איקונה של אליהו העולה בסערה לשמיים והרוסים, כמנהגם, מנשקים אותה כשהם נכנסים לכנסייה.
נערכת תפילה מלווה בשירה ערבה לאוזן של מקהלת נשים ואחריה נערך טקס "סעודת האדון" (מיסה). הקהל עומד על רגליו כל הטקס הממושך, כמקובל בכנסיות אורתודוקסיות.
בזמן הכנת לחם הקודש מצלצלים בפעמון הכנסייה.
לאחר הגשת לחם הקודש יוצאים כולם בתהלוכה המקיפה את הכנסייה. התהלוכה נעצרת ליד קיר הכנסייה בדרום, במזרח ובצפון. בכל מקום מסתדרים אנשי הדת במרכז, הקהל מסביב ולאחר תפילה מזה אחד הבישופים מים קדושים על הכנסייה, על הכמרים ועל הקהל. רואים שהבישוף המזה נהנה מתפקידו, וכך גם הקהל המקבל מקלחת צוננת ביום חם.
התהלוכה מסתיימת בכניסה לכנסייה, שם נושא הבישוף תפילה ומברך את הנוכחים ובזאת תם הטקס. הקהל נוהר לגן, שם מתקיים שוק קטן של מאכלים, משקאות, צעצועים ודברי קודש.
כככ
חגו של אליהו הנביא במינזר סטלה מאריס שעל הכרמל ב-19.8 מציין את יום עלייתו בסערה לשמיים. החג היה פעם חג עממי, המקביל הקתולי לחג אליהו במר אליאס. המוני קתולים, רובם מחיפה והגליל, כולל יוונים-קתולים (מלכיתים) ומארונים, היו באים לחג. מול הכנסייה היה שוק צבעוני והבאים היו מתפללים מעט וחוגגים בחוץ הרבה. כיום, משום מה, לא רבים הבאים. בפעם האחרונה שביקרתי שם (19.7.2016) מילאו כמה עשרות מאמינים את הכנסייה. הם התפללו מול פסלו של אליהו במערה שמתחת לאפסיס ושרו שירי קודש בניצוח נזירה כרמליטית עם גיטרה. בחוץ היה דוכן למכירת פסלי אליהו וגבירתנו של הכרמל ושמן מקודש ועוד דוכן בודד שבו מכרו שמונצעס. לא היה אף ילד בבגדי נזיר כרמליטי שהוקדש לאליהו ושוב לא הרשו להדליק נרות במערה, דבר שפעם הוסיך המון לאווירה. למחרת, כרגיל, נערכו מיסות בערבית: ב-07.00 לקתולים, ב-08.00 למרונים וב09.30 למלכיתים.
מרים המגדלית מוזכרת רק מעט בברית החדשה. בפעם הראשונה בלוקס ח', 2: "…הַשְּׁנֵים-עָשָׂר הָיוּ אִתּוֹ. וְגַם כַּמָּה נָשִׁים שֶׁנִּרְפְּאוּ מֵרוּחוֹת רָעוֹת וּמֵחֳלָאִים: מִרְיָם הַנִּקְרֵאת מַגְדָּלִית, אֲשֶׁר שִׁבְעָה שֵׁדִים יָצְאוּ מִמֶּנָּה". האמונות כי היא הייתה נפקנית שחזרה בתשובה או כי היו לה יחסים מיוחדים עם ישוע, אינן מופיעות בברית החדשה. מרים המגדלית נזכרת גם כאדם הראשון שאליו נגלה ישוע לאחר מותו: "בָּרִאשׁוֹן בַּשָּׁבוּעַ, לִפְנוֹת בֹּקֶר בְּעוֹד חֹשֶׁךְ, בָּאָה מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית אֶל הַקֶּבֶר וְרָאֲתָה שֶׁהָאֶבֶן הוּסְרָה מִן הַקֶּבֶר… אַחֲרֵי שֶׁאָמְרָה זֹאת פָּנְתָה לְאָחוֹר וְרָאֲתָה אֶת יֵשׁוּעַ עוֹמֵד, אַךְ לֹא יָדְעָה כִּי הוּא יֵשׁוּעַ…" (יוחנן פרק כ'). במרכוס (פרק ט"ז) כתוב: "כְּשֶׁעָבַר יוֹם הַשַּׁבָּת, מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית וּמִרְיָם אֵם יַעֲקֹב וּשְׁלוֹמִית קָנוּ בְּשָׂמִים, כִּי הִתְכַּוְּנוּ לָבוֹא וְלִמְשֹׁחַ אוֹתוֹ…". מזהים אותה גם עם "אישה חוטאת" שמרחה שמן על רגלי ישוע וניגבה אותן בשערותיה (לוקס ז', 36). לכן בזיך של בושם הוא אחד מהאטריבוטים שלה. ב-4.8.2014, ביומה של מרים, חגגו אותה הרוסים בכנסית מריה מגדלנה שבמורדות הר הזיתים.
כנסיית מריה מגדלנה הוקמה על ידי החברה האימפריאלית הפראבוסלאבית שיוזמיה היו הנסיכה יליזבטה פיודורובנה ובעלה הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ שאף נוכחו בטקס חנוכתה בשנת 1888.
יליזבטה פיודורובנה נולדה כאליזבת, נסיכת הסה, ונישאה לנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ, נסיך מוסקבה. אחותה הצעירה הייתה הצארינה האחרונה של רוסיה. יליזבטה הפכה לפרבוסלאבית, ביקרה בירושלים ויחד עם בעלה הקימו את החברה האימפריאלית הפרבוסלבית שהקימה כנסיות ומנזרים בארץ ישראל וטיפלה בעולי הרגל הרוסים. היא נרצחה באכזריות, יחד עם כל משפחת הצאר, על ידי הצ'קה. גופתה נלקחה והועברה (דרך סין) לירושלים, שם נקברה, כפי שביקשה בצוואתה, בכנסיית מריה מגדלנה. לימים הוכרזה כקדושה ושרידי גופתה הונחו בארון מכוסה בזכוכית מימין לאיקונו-סטאזיס שבכנסייה. משמאל לאיקונוס-טאזיס מונחת המשרתת הנאמנה שלה. בקריפטה שמתחת לכנסייה קבורה הנסיכה אליס, אימו של הנסיך פיליפ, בעלה של מלכת בריטניה. הנקודה היהודית: יליזבטה וסרגיי היו אנטישמים ומייחסים להם את היוזמה לכתיבת "הפרוטוקולים של זקני ציון".
בטקס המפואר, הנמשך שעות ארוכות, נוכחים צליינים (בעיקר צלייניות) רוסים רבים והוא מלווה במקהלת נזירות ששרה בקולות שמימיים. מולן שר נזיר גדול ממדים בבס עמוק המזכיר את שליאפין.
נזירה נושאת את מטה הבישוף העטוי בבגד רקום. ליד הכנסייה יש מנזר נשים ולכן הנזירות לוקחות חלק בטקס.
שלושה נרות מסמלים את השילוש הקדוש. שני נרות מסמלים את העקרון הדיופיזיטי. הנרות מסודרים כאות X – ביוונית תחילת המילה כריסטוס. נרות אלו מלווים את הטקסים בכנסייה האורתודוקסית.
בסוף הטקס נעמדים כל הנוכחים בתור לנשק את האיקונות הקדושות של הכנסייה, כמנהג הרוסים.
בסיום הטקס החגיגי נערך טקס האוכריסטייה ("מיסה"). בתמונה: בישוף מציג את הגביע עם הלחם והיין.
אחר כך מסובבים המשתתפים את הכנסיית בתהלוכה גדולה. בראש התהלוכה נושאי ניסים (צלב תהלוכות, פנס והכסהפטרון – עיגול מוזהב עליו שרף שלו שש כנפיים) – ונזירות נושאות איקונות. שלוש פעמים עוצרת התהלוכה ובישוף מזה מים קדושים על הקהל, על הכנסייה ועל המצלמה שלי.
ראו את המבט השובב בעיניו של הבישוף הנכבד לפני שהוא משפריץ על הקהל.
הודו בתל אביב
מיסה לכבוד האסמפטיון וחגיגת יום העצמאות של ההודים הקתולים, 13.8.2016
הקונקנים הם עם שחי בדרום מערב הודו, באזור גואה, ונוּצר בכפייה על ידי הפורטוגלים. כיום חיים רוב בני העם הזה כמהגרים או עובדים זרים מחוץ לגבולות הודו. אלפים מהם עובדים בישראל, כמטפלים בנכים ובקשישים, ואיתם הודים קתולים אחרים, רובם מדרום הודו. בשבת, 13.8.16, אירגן עבורם הכומר הפרנציסקני האחראי עליהם חגיגה כפולה: מיסה חגיגית לכבוד האסמפטיון (העלייה לשמיים של מרים) וחגיגת יום העצמאות השבעים של הודו. מאות רבות באו בתשע בבוקר לבית דני בשכונת התקווה. נשים רבות באו בסארי צבעוני, עטורות תכשיטים, והמקום נראה כשדה פרחים אכזוטיים.
פסל מרים עטור פרחים כמנהג ההודים כיכב בחלק הראשון, במיסה, ואף נשאו אותו בתהלוכה. נאסר עלי לצלם בעת המיסה ולכן, לצערי, אין צילומים ממנה.
אחרי המיסה הוגש כיבוד קל ולאחר מכן החלה חגיגת העצמאות. על הבמה הופיעו במשך כמה שעות רקדנים בריקודים מסורתיים ובריקודים מודרניים, וזמרים שרו שירים מסורתיים ומודרנים. היו הצגות – מחזה פטריוטי על חיילים אמיצים מול מחבלים ומערכון מצחיק שכמובן לא הבנתי בגלל השפה. היו הרבה נאומים וטקסי ברכה ואפילו תחרות תחפושות לילדים. במופעים רבים ניצבת ברקע דמות אמא הודו בבגדים מסורתיים ודגל המדינה בידיה. קרוב לשלוש שעות הקהל חגג והשתתף בהתלהבות בשמחה. בסיום יצאו כולם לחצר, שם הוגש להם, מסירים ענקיים, נזיד מהביל ומתובל, כמו במולדת. אני חוזר ואומר, כרגיל: למה לבזבז זמן וכסף על נסיעות לחול? – יש לנו בישראל הכל.
קידוש הענבים
מיסה וקידוש הענבים אצל הארמנים בכנסיית הקבר, 13.8.2016
קידוש (או ברכת) הענבים הוא טקס חשוב בעדות נוצריות רבות, בעיקר אורתודוקסיות. מקורו הדתי בטקס הביכורים שהתקיים בבית המקדש. אצל הארמנים יש לו גם מקור טרום נוצרי קדום בטקס הקדשת הענבים הראשונים לאלת האדמה. בעדות אחרות יש מקדשים פירות וירקות שונים אך הארמנים מקפידים על קידוש הענבים דווקא, כי הגפן מסמלת את הכנסייה ומהענבים מייצרים את היין ההופך בסעודת האדון לדמו של ישוע. הרוסים, שבארצם ממעטים לגדל את הגפן, מקדשים את התפוחים. טקסי קידוש הפירות מתקיימים ביום האסמפטיון או בטרנספיגורציה (ההשתנות). הטקס הארמני מתקיים שבועיים לפני האסמפטיון, אחרי סעודת האדון ("מיסה"). בירושלים מתקיים הטקס בכנסיות הארמניות שבגלריה של כנסיית הקבר.
איכה
ערב תשעה באב תשע"ו בירושלים,13.8.2016
ערב תשעה באב במאה שערים. בשטיבלאך מתאסף קהל רב, יש גם חדר נפרד לנשים. אחרי תפילת מעריב מתיישבים על הרצפה או על שרפרפים וקוראים את מגילת איכה וקינות ליום האבל. יש הקוראים את איכה ממגילה ממש. הלהיטים בחנויות הרובע לקראת ערב זה הם קרוקס ושרפרפי פלסטיק זולים. באחד השטיבלאך מכבים את האורות וקוראים לאור נרות. יש אפילו מי שמתיישב מתחת לשולחן.
המונים מתאספים ברחבת הכותל. יש המתפללים בעמידה ויש היושבים על הארץ. יש המתייחדים ויש היושבים בקבוצות. רבים מתפללים בכוונה עצומה, עד כדי בכי. כשעזבתי את הכותל אחרי חצות עדיין נהר המון רב בסמטאות המוליכות אליו.
ההשתנות על התבור
חג ההשתנות הקתולי במנזר שעל התבור, יום שני, 6.8.2018
"ומקץ ששת ימים לקח לו ישוע את-פטרוס ואת-יעקב ואת-יוחנן אחיו ויעלם בדד על-הר גבוה; וישתנה לעיניהם ויזהירו פניו כשמש ובגדיו כאור הלבינו; והנה נראו אליהם משה ואליהו והם מדברים אתו; ויען פטרוס ויאמר אל-ישוע אדוני טוב לנו להיות פה אם-טוב בעיניך נעשה פה שלוש סוכות לך אחת ולמשה אחת ולאליהו אחת; עודנו מדבר והנה ענן-אור הצל עליהם והנה-קול מתוך הענן אומר זה-בני ידידי אשר רציתי בו אליו תשמעון; ויהיה כשמוע התלמידים ויפלו על פניהם ויראו מאוד; וייגש ישוע ויגע-בם ויאמר קומו אל-תיראו; ויישאו עיניהם ולא יראו איש בלתי ישוע לבדו; וברדתם מן-ההר צווה עליהם ישוע לאמור לא תגידו לאיש את-דבר המראה עד אם-קם בן-האדם מעם המתים" (הבשורה על-פי מתי, י"ז, 1-9). המסורת הנוצרית רואה בהר תבור את מקום האירוע, המכונה "ההשתנות" (טרנספיגורציה). 
הכנסייה הקתולית שעל ההר נבנתה בשנות העשרים של המאה ה-20 ע"י ברלוצי, הארכיטקט שבנה עשרות כנסיות בארץ ישראל. הכנסייה נבנתה על גבי חורבות כנסייה צלבנית שגם היא על גבי חורבות ביזנטיות. חזית הכנסייה מעוצבת לפי צורת החזיתות של כנסיות סוריות. החלק המרכזי מסמל את ישוע והמגדלים מצדיו – את אליהו (המגדל שמימין) המייצג את הנבואה ואת משה (משמאל) – המייצג את החוק.
הכנסייה פונה מזרחה והמזבח שלה ניצב גבוה במעין גלריה כדי לתת מקום לקריפטה שמתחתיו, שהיא צלבנית במקורה. שימו לב לתקרה. ברלוצי כיסה את הגג ברעפי אלבסטר כדי להחדיר תאורה מיוחדת, התואמת את לובן ההשתנות. אבל הוא לא הביא בחשבון כי האלבסטר מתכסה פטינה המונעת את חדירת האור ובנוסף, מחדירה מים. לכן צופה הגג בנחושת מעל לאלבסטר. מזל, כי אחרת היה לגג אפקט חממה וגם כך החום בקיץ בכנסייה בלתי נסבל. בחלון היפהפה שבקריפטה ויטראז' שבמרכזו זוג טווסים. הטווס מסמל את חיי הנצח כי האמינו שבשרו אינו מרקיב אחרי מותו.
מאז המאה השבע עשרה נהוגה עלייה לרגל (זיארה) של ערבים נוצרים אל התבור בחג ההשתנות. כיום רק מעטים ישנים במקום אבל יש העורכים פיקניק בחורשות היפות ויש במקום גם שוק קטן של שמונצעס. ערבים נוצרים-קתולים באים מהגליל, מחיפה ואפילו מג'נין.
הטקס מתחיל בתהלוכה של הנזירים הפרנציסקנים הנכנסים לכנסייה ותופסים את מקומם ליד המזבח. בגלל מיקומו הגבוה, כמעט אי אפשר לראות אותם בעת התפילה והכנת לחם ויין הקודש.
אחרי המיסה מתארגנת תהלוכה ארוכה, הנזירים והכמרים בראשה ואחריהם כל הקהל. התהלוכה מגיעה אל קפלה קטנה, קפלת "הירידה מההר", שם מתקבצים כולם מול הדלת הנעולה. ליד הדלת סלים עם ענפים של שיחים הגדלים בגן המנזר. הקוסטוס מברך את הענפים, מזה עליהם מים קדושים וגם על הקהל. אחרי שהוא מברך את הקהל הוא מתחיל לחלק את הענפים, ונזירים אחדים עוזרים לו. הענפים מהווים מזכרת מקודשת לטקס היפה.
לילה על הר תבור
טקס ההשתנות (טרנספיגורציה) האורתודוקסי על התבור, 18-19.8.2016
בלילה שבין ה-18.8 ל-19 (לפי הלוח הגרגוריאני) מגיעים אלפי נוצרים אל ההר. חלקם ערבים נוצרים מקומיים וחלקם צליינים, רובם רוסים. הנוצרים המקומיים עורכים זיארה. הם מגיעים מבעוד יום, מקימים אוהלים בכרם זיתים, פותחים שולחנות, מדליקים נרגילות ומנפנפים על המנגלים – בקיצור – עושים חיים כל הלילה. גם דוכנים רבים של שמונצעס מוקמים במקום.
הצליינים עולים להר ברגל. משעות הערב מלאה הדרך התלולה והמפותלת העולה להר במאות צליינים, רבים מהם נשים לא צעירות, העושים עלייה ברגל ממש. הם ממלאים את הכנסייה המפוארת המעוטרת זה לא מכבר (טפטים!), עומדים בתור לנשק איקונות, קונים המון מזכרות דתיות, כותבים שמות בני משפחה להזכרת שמם בעת בציעת לחם הקודש ומדליקים המון נרות בבודקה המיועדת לכך.
על במה מוגבהת מקיימים כוהני דת רבים את התפילות והטקסים ומסביב קהל רב נדחק ועומד על רגליו שעות ארוכות. מתנדבות מרומניה מחלקות אוכל, קפה ותה למאות רעבים וצמאים.
הטקס הדתי מתחיל סמוך לעשר בערב ונמשך עד ארבע לפנות בוקר. בסיום התפילות והטקסים מקבלים המאמינים את האוכריסטייה ("מיסה"). לאחר מכן נערך קידוש (או ברכת) הפירות שהוא טקס חשוב בעדות נוצריות רבות, בעיקר אורתודוקסיות. מקורו הדתי בטקס הביכורים שהתקיים בבית המקדש. יש המקדשים פירות וירקות שונים (הרוסים מקדשים תפוחים). במקומות רבים מקדשים את הענבים דווקא, כי הגפן מסמלת את הכנסייה ומהענבים מייצרים את היין ההופך בסעודת האדון לדמו של ישוע. טקסי קידוש הפירות מתקיימים ביום האסמפטיון או בטרנספיגורציה (ההשתנות). בארבע בבוקר מקדשים את הענבים ומחלקים אותם לקהל.
"7. וְהִנֵּה הוֹפִיעַ עָנָן וְסָכַךְ עֲלֵיהֶם. יָצָא קוֹל מִתּוֹךְ הֶעָנָן: "זֶה בְּנִי אֲהוּבִי; אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן!" 8. וּפִתְאוֹם, בְּהִסְתַּכְּלָם סָבִיב, לֹא רָאוּ עוֹד אִישׁ אִתָּם מִלְּבַד יֵשׁוּעַ. (מרכוס ט').
מספרים שמידי שנה אחרי טקסי הטרנספיגורציה יורד ענן ומכסה את ההר וזה נחשב לנס. שעה ארוכה עמדו מאות צליינים, פרשו כפיים (ומצלמות) בתפילה לכיוון הענן שכיסה את הירח, שרו מזמורים וציפו בדריכות. השנה, למרבה האכזבה, הענן לא ירד.
ביום שישי, 19.8.11, חל חג ההשתנות (הטרנספיגורציה ) של העדות המזרחיות. הטקס העיקרי נערך, כמובן, על הר התבור, מקום ההשתנות. טקסים ומיסות נערכו לכבוד הארוע בקבר מרים שבקדרון. מ-08.00 חגגו האורתודוקסים (יוונים, רוסים ועוד) ומ-09.30 עד קרוב ל-12.00 חגגו הסורים, הארמנים והקופטים. הטקסים צבעוניים והמקום, מתחת לאדמה, מלא אווירה.
הטקס האורתודוקסי
הטקס הארמני
הטקס הסורי
"סעודת האדון" אצל הקופטים 
אסמטיון בירושלים
טקס האסמפטיון הקתולי 15.8.2015
לפי המסורת הנוצרית מרים, אם ישוע, לא מתה. היא נרדמה (דורמיציון = תרדמה) על הר ציון, הובאה לקברה שבנחל קדרון ומשם נשמתה נלקחה לשמיים וגופה עלה לשמיים. יום האסמפטיון נחגג ב-15 לאוגוסט. הדוקטרינה הזאת התקבלה על ידי הקתולים רק בשנות החמישים של המאה שעברה. בירושלים נחוג האסמפטיון של הקתולים זו השנה הרביעית בלבד ולמעשה זה טקס חדש המאורגן על ידי המסדר הפרנציסקאני. הטקס מתחיל בתפילה, שירה וקריאת קטעים מהברית החדשה בשפות אחדות, בגן שמצפון לכנסיית גת שמנים.
לאחר התפילה יוצאים כל הנוכחים בתהלוכת נרות אחרי פסל הבתולה, סביב לגן וממנו למתחם גת שמנים. שם מקיפים את גן הזיתים.
לבסוף נכנסים כולם לכנסיית גת שמנים ("כנסיית כל העמים") שם מקבל את פניהם פסל גדול ומקושט של הבתולה עם משמר נשים נושאות לפידים. כאן מתקיימת התפילה לאור נרות והטקס מסתיים. בסוף הטקס מחלקים נזירים פרנציסקנים גלידה לכל הנוכחים, לצנן מעט את חום אוגוסט.
אסמפטיון בנצרת
חג עליית מרים השמימה של הקתולים בכנסיית הבשורה בנצרת, יום רביעי, 15.8.2018
ביום האסמפטיון מתקיימת בכנסיית הבשורה בנצרת, בקומה העליונה, מיסה חגיגית שבה הכמרים לובשים לבן.
אחרי שמאות המתפללים זכו בלחם הקודש מתקיים טקס אחר לגמרי בחצר הכנסייה. לעומת המיסה הרצינית והמכובדת, כאן מתארגן מעגל נלהב ושמח של ערבים-קתולים. במרכז המעגל כמה מעודדים, צעיר קורא קריאות קצובות ברמקול, אחר מתופף על טבלה ואחדים מנופפים בחרבות ובמגינים ואף מדגימים דו קרב סמלי. הקהל מוחה כפיים בקצב ועונה בקול לקריאות. בראש המלהיבים – פאהים בעל השפם הכי מרשים בגליל. לאחר זמן מה מתארגנת זאפה (תהלוכה) נלהבת שבה ממשיכים בקריאות הקצובות ובמחיאות הכפיים. הזאפה יוצאת מחצר הכנסייה, יורדת לשוק ומסתיימת בחצר "כנסיית בית הכנסת".
ב-25.8 חוגגים האורתודוקסים את קבורת מרים אם ישוע. מצפון לכניסה לכנסיית הקבר שוכן מינזר הנקרא "סניף של גת שמנים" שם בחדר מיוחד בארון זכוכית, נשמרת איקונה של מרים מעוטרת באבני חן, כסף וזהב. בארבע לפנות בוקר מצפות מאות נשים לאיקונה. אז יוצא אב המינזר כשהאיקונה תלוייה על צוורו בסרטים צבעוניים וכל הנשים מתנפלות לנשק אותה. אחרי שמשליטים סדר, יוצאת תהלוכה מרשימה בראשה שני טורים של נזירות נושאות נרות ואגודות של ריחן. אחריהן הכומר נושא האיקונה ולאחריהם המון נשים, חלקן9 יחפות. צולם ב-25.8.2012 וב-25.8.2016.
בבב 
עם שחר מגיעה התהלוכה לשער האריות וממשיכה לקבר מרים שבקדרון. שם מציבים את האיקונה על דוכן מיוחד מאחורי הקבר והמאמינות זוחלות מתחת לדוכן, עולות ומנשקות את האיקונה. לסיום מדליקים מאות נרות על המדרגות היורדות לקבר.
חזרת מרים
החזרת האיקונה של מרים מקברה בקדרון למשכנה במינזר גת שמנים, 5.9.2016
שנים עשר ימים הייתה מונחת האיקונה של מרים הקדושה על הדוכן שמאחורי קיברה. קישטו את הדוכן בפרחים חדשים, עטו את האיקונה בשמיכה זהובה ובכרית ונשים המשיכו לזחול מתחתיה. בחמישי לספטמבר, בשש וחצי בבוקר, הגיעו כוהני דת וכמה צליינים, רובם נשים, לטקס השבת האיקונה למקומה הקבוע. עד השעה תשע נערכו תפילות ונערך טקס האוכריסטייה ("מיסה") שאצל האורתודוקסים הוא ארוך במיוחד. לאט לאט הגיעו מתפללים נוספים, רובם צליינים.
בתשע מתחילה להתארגן תהלוכה. בראשה הקווא-סים, אחריהם נושאי ניסים, צלבים ונרות ואחריהם כוהן הדת הנושא את האיקונה. מחוץ לקבר האפלולי ממתינים מאות משתתפי התהלוכה ומשם התהלוכה הופכת להמונית, דומה לתהלוכת הלווייה, אך בשונה ממנה אין זו תהלוכת אבל אלא תהלוכה שמחה. תהלוכה זו נערכת לאור יום לעומת הלווייה שרובה בחושך. מידי פעם עומד איש דת באמצע הדרך, מקטיר קטורת ומזה מי וורדים על האיקונה ועל המשתתפים.
התהלוכה נכנסת בשער האריות וממשיכה בדרך הייסורים. בדרכה מוציאים מהמינזרים איקונות של מרים.
בעשר מגיעה התהלוכה לרחוב החנקה. שם מחכים לה הצופים האורתודוקסים וצעירים נוצרים, השבאב. הצופים הולכים בראש עם תופים וחמת חלילים ועושים הרבה רעש ואחריהם השבאב העורכים זאפה (תהלוכה שמחה) עם קריאות קצובות והרבה התלהבות.
בפינת רחוב הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית ממתינה לתהלוכה משלחת מכובדת של כוהני דת ובראשם הפטריארך והקונסול היווני. השבאב מתארגנים לצילום קבוצתי עם הפטריארך וכשמגיע נושא האיקונה הוא ניגש אליו והפטריארך מברך את האיקונה ומנשק אותה. התהלוכה מסתיימת בכניסה למינזר גת שמנים מול עשרות מצלמות מכל המינים. שם תמתין האיקונה בארון זכוכית עד ל-25 לאוגוסט בשנה הבאה.
אסמפטיון (Essumption) היא מילה המציינת את סופה של מרים הקדושה עלי אדמות. היא לא מתה. היא נרדמה (דורמיציון) על הר ציון, הובאה לקבורה ושם נשמתה עלתה לשמיים, גופה עלה לשמיים ושם הם התאחדו והיא יושבת על כסא המלכות לימין ישוע. ב-28.8 נערכים טקסים של העדות המזרחיות בקבר מרים שבקדרון.
הטקס האורתודוקסי הוא הגדול ביותר. גם בהזדמנות זאת זוחלות נשים מתחת לאיקונה, עולות ומנשקות אותה ולסיום מדליקים גם היום נרות על מדרגות הכנסייה. עיקר הטקס הדתי הוא ברכת הלחם המבורך (להבדיל מלחם הקודש).
אחרי הטקס האורתודוקסי נערכים יחד הטקסים של הארמנים, הסורים והקופטים. הנה הטקס הארמני:
הטקס הסורי:
השנה (2013) הפטריארך הקופטי חולה ואולי על כן היו לקופטים רק כוהן עם עוזר ושתי נשים בלבד:
מרהיב כל הכבוד דנצ'ו