חגים וטקסים בחורף

 התוכן 

סנטה לוציה (שבדים, בבית תבור, ירושלים) חנוכיות בירושלים (חרדים), הדלקה בבעלז (חרדים), חנוכה בבני ברק (חרדים), יומו של סבאס הקדוש (אורתודוקסים במרסבא) יומו של ניקולס (ארמנים ביפו) לקראת חג המולד (שפרעם) חג המולד (קתולים בבית לחם), חג המולד ביפו (הודים, פיליפינים, פרוטסטנטים, קתולים, מלכיתים, מרונים), חג המולד בפסוטא (מלכיתים), חג המולד הארמני (בבית לחם) שמאנים (טקס בלילה שבין מולד הירח לשנה החדשה בבאר שבע) ההתגלות (טקס האפיפניה של הקתולים בבית לחם) חג המולד בבית לחם (אורתודוקסים, סורים, קופטים, אתיופים, אריתראים), ההילולה של הבבא סאלי (עמישראל בנתיבות), חגו של יעקב הקדוש (ארמנים), הטבילה בירדן (קתולים), אפיפניה (אורתודוקסים, סורים, קופטים, אתיופים, אריתראים, כולם בקאסר אל-יהוד. אורתודוקסים בכפר נחום ובאתר ירדנית) חג החתונה בכפר כנא (קתולים, כנסיית החתונה, כפר כנא) חגו של אל-ח'אדר (דרוזים, כפר יאסיף) קידוש מי הירדן (ארמנים), חג אנטוניוס הקדוש (קופטים בכנסיית אנטוניוס בירושלים) טו בשבט (טיש פירות בחוג חתם סופר) מאלידה ("בני ישראל" מדרום הודו) אפיפניה (ארמנים), יומו של מירון הקדוש (מרוניטים, במר מרון בירושלים)הצגת ישוע במקדש (ארמנים).

 סנטה לוציהח
יומה של הקדושה בבית תבור, ירושלים הקהילה השבדית, 12.12.2019

בית תבור נבנה בסוף המאה ה-19 על ידי קונרד שיק, מיסיונר, אדריכל, ארכאולוג וחוקר ירושלים שעשה רבות להתפתחותה של העיר במחצית השנייה של המאה. כיום שוכן בבית המכון התאולוגי השבדי, המכשיר צעירים במדעי היהדות וההיסטוריה של ארץ ישראל.

סנטה לוציה היא מרטירית נוצרית שלפי המסורת חיה בסירקוז בסוף המאה השלישית לספירה. יום חגה הוא ה-13 בדצמבר, היום הקצר בשנה לפי הלוח היוליאני. היא אחת הקדושות הבודדות שיומה נחגג על ידי הכנסיות הלותרניות הסקנדינביות, כולל השבדית, החוגגת אותו בישראל בבית תבור. טקסי חגה של לוציה הקדושה משמרים יסודות פגאניים של חגיגות היום הקצר מהתקופה שלפני הנצרות. כנראה שהדבר קשור בשמה: Lux בלטינית פירושו אור (לוציפר היה מלאך האור שנפל משמים, לוסטרה זו מנורה ועוד). על פי המסורת היא הועלתה באש, אך זו לא יכלה לה, וכך זה שוב קושר אותה לטקסי היום הקצר המאופיינים בהדלקת אש. לכן גם בטקסים של לוציה הקדושה מופיעה נערה עם כתר נרות לראשה. על פי המסופר עקרו את עיניה ולכן האטריבוט שלה זו צלחת עם זוג עיניים. שני דברים מייחדים את טקסי לוציה הקדושה. ראשית, מסורת הטקסים היא חדשה והתחילה רק בשנת 1927 ביוזמת עיתון שבדי. שנית, השיר הידוע "סנטה לוציה" אותו שרים בטקס בשבדית הוא במקורו שיר נאפוליטני לכבודה של שכונה בשם זה בנאפולי.

הטקס מתקיים בערב, בגן של בית תבור. הוא מתחיל בתהלוכה קצרה שבראשה צועדת נערה המסמלת את לוציה הקדושה ולה כתר נרות. אחריה צועדים המשתתפים, ילדים וילדות לבושים לבן המחזיקים נר וכוכב זהב בידם, נשים בלבן עם נרות וגברים חבושים בכובע מחודד. כולם מסתדרים על במה ושרים את שירי החג בלווי גיטרות ומקהלה. בסיום נכנסים כולם לבית ומתכבדים בפונטש חם ובעוגיות המסורתיות של החג, עוגיות לוציה המכילות זעפרן ובעוגיות זנגביל האופייניות לחג. מאוחר יותר מתכנסים רבים בקפלה הקטנה והיפה שבבניין לתפילת החג.

 חנוכיות בירושלים 

בתלמוד כתוב: "נר חנוכה מצווה להניחו על פתח ביתו בחוץ…….אלא בשעת הסכנה יניחה על שולחנו ודיו". יהודי ירושלים היו "בשעת הסכנה" עד אמצע המאה ה-19, אז רפורמות של השלטון העות'מאני אפשרו פולחן יהודי ברשות הרבים. אז החלו להדליק "על פתח ביתו". בגלל הרוח והגשם היורדים תדיר בחנוכה מצאו פטנט: פחחים יהודים היו מכינים מנורות לצליינים אורתודוקסים כדי לשאת את "האש הקדושה" מירושלים למקומות מגוריהם. הרחיבו את המנורות האלו שיכילו שמונה בזיכי שמן ועליהן מקום לשמש, עם ארובות אוורור, ונוצרה החנוכייה הירושלמית שאותה מדליקים בחנוכה רבים מהירושלמים הוותיקים.

כיום קשה להשיג חנוכיה ירושלמית קלאסית אך יש פיתוחים מודרנים, מנירוסטה, ויש גם איפרוביזציות: מקרטון שצידו האחד הוסר, מאקווריום של דגים ויש אפילו המוציאים אבן מהקיר, מכסים את הפתח בפלסטיק או בזכוכית ויש חנוכייה. במקומות בהם מתגוררות כמה משפחות בחצר אחת (כך היה בעיר העתיקה פעם) או גרים אברכים רבים בישיבה, תולים אשכול של חנוכיות בפתח, אחת לכל אברך או משפחה.

 ההדלקה אצל חסידי בעלז 

חנוכה הוא חג מרכזי לחסידי בעלז, אחת מחמשת החסידויות הגדולות. בחנוכה מתקבצים בירושלים אלפים מחסידי בעלז בארץ ובעולם, וכולם משתתפים בהדלקת החנוכיה שמדליק האדמו"ר. הטקס, המתקיים באולם ה"טישים" שבמבנה הענקי של החסידות ברוממה, כולל שירים חסידיים מיוחדים לארוע, חלקם מושרים על ידי אלפי החסידים הדחוקים על הפארענצ'ס (טריבונות) וחלקם על ידי מקהלת הילדים המפורסמת.

האדמו"ר מדליק את החנוכייה וחר כך מנהל את הטקס, כשנכדיו לצידו.

 חנוכיות בבני ברק 

בחנוכה השנה (תשע"ה) החלטתי לבקר בבני ברק. בעיר הצפופה הזאת שוכנת ישיבת פוניבז הליטאית הענקית שבה אלפי תלמידים וגם עשרות חצרות חסידים, חלקן גדולות וחלקן זעירות  ולכל אחת האדמו"ר שלה ומנהגי חנוכה המיוחדים לה. שמעתם על 'טיש' של סופגניות? – הבאתי לכם מעט טעימות.

ליטאים: בישיבת פוניבז' התלמידים רוקדים אחרי ההדלקה

חסידים: בחצר קודש ויז'ניץ, חצר גדולה – האדמו"ר מדליק את החנוכייה ולאחר תפילה ודרשה הוא מנהל שירה אדירה של החסידים.

בחצר קודש פרמישלאן האדמו"ר  מתפלל בכוונה גדולה אחרי ההדלקה. בחנוכה הוא מנגן על כינור ובסוף טקס ההדלקה חסידיו עומדים בתור כדי לקבל את ברכתו.

בחצר קודש אלכסנדר – האדמו"ר מדליק את החנוכיה, דורש (בעברית!) בפני חסידיו ומסיים ב'טיש' של סופגניות.

בחצר קודש שומרי אמונים (פלג של תולדות אהרון): האדמו"ר מתקין בעצמו את המנורה ומדליק אותה. לאחר התפילה שרים כולם בלווי של אורגן חשמלי ויש גם מקהלה מקצועית עם ילדים-סוליסטים.לבסוף האדמו"ר מסובב את הדריידל (סביבון) ומחלק 'חנוכה געלט' לחסידים, גדולים כקטנים, העומדים בתור.

בערב היום השמיני, אחרי ה'הדלקה' יורדים כולם לרחוב. לתוך חבית מכניסים את כל הפתילות שבהן השתמשו בחנוכה, האדמו"ר מדליק שורפים אותן   במדורה גדולה. כל הגברים, יחד עם האדמו"ר, רוקדים מסביב לחבית הבוערת.

הדלקה של תלמידי ישיבת פוניבז' בבני ברק, חנוכה תשע"ט

 חגו של סבא הקדוש במרסבאו
17.12.2013 ו-17.12.2018

 מנזר מרסבא הוקם על ידי סבא הקדוש לפני כאלף וחמש מאות שנה. המנזר החל כלאורה במערות של המצוק המזרחי של הקדרון ולימים הפך לקונוביום, מנזר שיתופי, הדבוק ככוורת למצוק המערבי. הנזירים גאים בכך שכאן המנזר היחיד בארץ שתפקד כמנזר מעת הקמתו ועד היום כמעט ללא הפסקה.

הכניסה לנשים אסורה. הן מגיעות לפתח המנזר שם מגיש להן הנזיר שומר הפתח תה צמחים חם ולעיתים מוציא להן שריד קדוש אותו הן מנשקות.

עבור המבקרות הוקם לידו "מגדל הנשים" בו בימים שהגיעו למנזר ברגל הן יכלו להתאכסן וממנו הן יכולות לצפות במנזר. הנזירים מספרים שלפני כשישים שנה תיירת אמריקנית התחפשה לגבר, אך ברגע שעברה את הפתח התחילו פעמוני המנזר לצלצל ממעצמם וכך היא התגלתה.

הכנסייה המרכזית במנזר (יש שלוש כנסיות) עתיקה ומלאה באיקונות עתיקות וחפצי קודש

בארון זכוכית שבכנסייה נח סבא הקדוש. הצלבנים העבירו את עצמותיו לוונציה אך בשנות השישים של המאה שעברה הן הוחזרו למנזר. מאז הוא כאן, בכנסייה.

באדיקולה שבחצר המרכזית קברו הקדום של סבא.

התקשורת ברחבי המנזר נעשית בעזרת פעמונים וגונגים. הנזיר הזה עובר ברחבי המנזר ומקיש בקצב על ה"טלאנדו", גונג עץ נייד, להכריז על תחילת טקס קידוש המים.

בחצר, מול קבר סבא, מציבים שולחן עליו מיכל גדול של מים אותם מקדש הבישוף 

בסיום טקס קידוש המים (הגיאזמוס) מסתדרים הנוכחים בתור. כל אחד בתורו מנשק את הצלב שבידי הבישוף וזה מזה על ראשו מים מקודשים בעזרת צרור ריחן.

לפנות ערב עולה חבורה של צעירים אל המצוק שממול המנזר ומדליקה נרות במערות שפעם חיו בהן נזירי הלאוורה. כשיורדת החשכה מנצנצים מהמצוק עשרות אורות. המראה הזה עוצר נשימה וחבל שצילום מביא רק מעט מהיופי הזה.

  ניקולס הקדוש ביפו
חג ניקולס הקדוש בכנסייה הארמנית של יפו 25.12.2016

ניקולס הקדוש הוא אחד הקדושים הפופולאריים ביותר בעולם הנוצרי. הוא חי במחצית השנייה של המאה השלישית ובראשונה של המאה הרביעית והיה הבישוף של מירה (היום דמרה, בדרום אנטוליה). בין הניסים הרבים המיוחסים לו שניים מפורסמים : לשכנו העני היו שלוש בנות בתולות שהוא התכוון למכור לזנות כי לא היה לו כסף לנדוניה עבורן. ניקולס זרק להן בלילה 3 צרורות זהב דרך החלון לחדרן. השני – בעת רעב שחט קצב אחד שלושה ילדים, ביתר אותם לנתחים וכבש בחבית כדי למכור את בשרם. ניקולס השיב אותם לתחיה. בזכות יומו הסמוך לחג המולד וסיפורי החייאת הילדים וזריקת צרורות הכסף, הוא הפך לדמות אבא כריסטמס ("סנטה קלאוס") המביא בליל חג המולד מתנות לילדים.

במחצית המאה ה-17 נבנו ביפו שלוש אכסניות לצליינים נוצרים שהגיעו לארץ ישראל בדרך הים. אחת מהן הייתה שייכת לארמנים ונקראה על שם ניקולס הקדוש. המקום התפרסם בעת מסע נפוליאון לכיבוש המזרח התיכון. לאחר כיבוש יפו שימשה האכסניה כבית חולים לחיילים הפצועים והנגועים בדבר. מסופר על הגנרל כי כדי להראות לחייליו המפוחדים שהמגפה לא מדבקת, נגע באחד החולים. אירוע זה מצוין בציורו המפורסם של הברון ז'אן אנטואן גרו.

יומו של ניקולס הוא ה-6 בדצמבר (לפי הלוח הגרגוריאני) שלפי הלוח היוליאני חל ב-19 בדצמבר. הארמנים חגגו בשבת, ה-24 לחודש. ארמנים רבים מרחבי הארץ הגיעו לחצר המבנה, המשמש מרכז לקהילה הארמנית ביפו. המבנה שופץ לפני שנים מספר וחלק ממנו הפך לכנסייה על שם ניקולס. חלק מידו של ניקןלס, רליקט קדוש הטמון ברליקווריום דמוי יד, הובא מירושלים במיוחד ליום זה.

הטקס נערך בכנסייה החדשה. מאחר והמבנה לא נבנה ככנסייה, יש בו רק שני מזבחות. משמאל, המזבח המוקדש למרים הקדושה. כמה אנשי דת ניהלו תפילה ואחריה את טקס סעודת האדון ובסופה עמדו כולם בתור לנשק את הרליקט הקדוש. לכבוד היום המיוחד נערך וידוי קבוצתי, של כל המבקשים להתוודות יחד.

לסיום הוזמנו כל המשתתפים ל"סעודת אהבה" (אגפה) משותפת

 לקראת חג המולד 
שפרעם, 19.12.2018

 מהראשון לדצמבר מתכוננים לקראת חג המולד ומקשטים את היישובים בהם חיה אוכלוסיה נוצרית. בדצמבר 2018 הייתי בשפרעם, בה יש פרט למוסלמים ודרוזים גם נוצרים רבים. מהמיוחד לעיר זו – חנות גדולה ורבת חדרים, הפועלת רק בדצמבר, והיא מיוחדת לקישוטים ושאר חפצים הקשורים לחג המולד. בפאתי העיר חי זוג זקנים שכל שנה מקשטים את ביתם ואת הגינה שבחזיתו לקראת חג המולד, חגיגה לעיניים.

 

 חג המולד הקתולי בבית לחם 

24.12.2000 – בגלל פרוץ האינטיפאדה השנייה בוטלו החגיגות ההמוניות בבית לחם. זאת הייתה בשבילי הזדמנות לצלם את הטקס שבדרך כלל לא ניתן לצלם. הגעתי לאחר הרפתקאות והייתי כנראה הישראלי היחידי שהיה שם. חלק חשוב בטקס נוטל הבמבינו – בובה של ישוע התינוק בתנוחת שכיבה מלאכית. מתחת למזבח עליו נערך הטקס בוהק מקום ריק ומואר. לפני חצות מניחים שם חפץ מכוסה ובדיוק בחצות, מול מצלמת טלוויזיה המעבירה את הטקס לכל העולם הקתולי, מגלים את הבמבינו. בשעה 1.30 אחר חצות הפטריארך נוטל אותו ובראש תהלוכה יורד למערת הלידה שם הוא מניח אותו באבוס, שם ישהה שבועיים.

בין עמדת הצילום שלי ובין המזבח היו שלושה מקומות ריקים באמצע השורה הראשונה של מושבי המכובדים. בחמש דקות לחצות, כשעיני כל העולם (וגם המצלמה שלי) נשואות אל מתחת למזבח, עשה אבו עמאר כניסה עם שתי גורילות והתיישב לו מול העדשה שלי:

 חג המולד הקתולי בבית לחם 
24.12.2018

1. כיכר האבוס: משעות הצהרים מלאה כיכר האבוס, הכיכר שמול כנסיית המולד, בהמון אדם. נוצרים מהעיר ומשטחי הרשות, מוסלמים מבית לחם ושכנותיה והמון תיירים נוצרים מכל העולם. מסביב לכיכר וברחובות הסמוכים חנויות מוכרות מזכרות וחפצי קודש הקשורים בלידתו של ישוע. בשולי הכיכר ניצב עץ אשוח ענק שצמוד אליו ה"אבוס" – דמות המערה בה נולד ישוע עם בובות ישוע, הוריו, המאגים, הרועים ושור וחמור. מידי פעם עוברות תהלוכות של הצופים ומרעישות בתופים ובחמתות-חלילים. בערב נדלקות המון נורות צבעוניות, עץ האשוח מואר ועל הבמה שצמודה אליו מופיעים זמרים ולהקות, רובם בשירי החג בערבית. ילדה קטנה בשמלה אדומה שרה עם מניירות של זמרת וקוצרת את תשואות הקהל.

2. הכנסייה: כנסיית קתרינה הקדושה היא כנסייה קתולית שהוקמה במאה ה-19 על ידי המסדר הפרנציסקני בצמוד לכנסיית המולד העתיקה. בכנסייה זו מתקיימת מיסת חצות המשודרת למיליוני נוצרים בכל העולם. הכניסה למיסת החצות אפשרית רק לאלו שקבלו כרטיס כניסה מהפרנציסקנים. היה לי כרטיס והייתי שם, אבל אסור לצלם את הטקס וגם אי אפשר לצלם אותו כי הכנסייה דחוסה במאות אנשים, חלקם עומדים על רגליהם חמש שעות. אבל אחרי הצהריים התקיימה מיסה דומה, שאותה יכולתי לצלם.

מתחת למזבח, מכוסה בבד לבן, שוכב ה"במבינו", פסל ישוע התינוק. רוב ימות השנה הוא מונח בוויטרינה שבקפלה קטנה בכנסייה שכעת היא ריקה (בצילום הבא). בדיוק בחצות מגלים אותה. את תמונת הבמבינו צילמתי בדצמבר 1999, אז בוטלו חגיגות המילניום בגלל האינטיפאדה ואני, שהגעתי בחירוף נפש, יכולתי לצלם.

3. מערת הלידה: מתחת לכנסיית המולד יש מערכת מערות ששימשו בעת העתיקה למגורים. בחדר אחד קבוע ברצפה כוכב בעל 14 קצוות המסמן את מקום הלידה, וחדר סמוך לו הוא חדר האבוס, המקום בו הונח הרך הנולד. ב-1.30 אחרי חצות מסתיימת המיסה. תהלוכה של עשרות נזירים ואנשי-דת הנושאים נרות יוצאת מהפתח המחבר את כנסיית קתרינה הקדושה אל כנסיית המולד. בקצה התהלוכה צועד הבישוף שמנהל את הטקס ובידו האבוס עם הבמבינו. רבים מתנפלים לנשק את הפסלון. התהלוכה יורדת אל המערה, ושם מניח הבישוף את האבוס עם הבמבינו בחדר האבוס, שבו הוא ישהה שבועיים. בצילום האחרון: הצלחתי לצלם את הבמבינו בידי הבישוף במערה, דרך פתח הכניסה שלה.

 חג המולד הקתולי ביפו
24.12.2013, ערב חג המולד

18.00, קונקנים, חצר בי"ס טרה סנטה: הקונקנים (KONKANI) הם עם שחי בדרום מערב הודו. הם נוּצרו על ידי הפורטוגזים. כיום רבים מהם משרתים כעובדים זרים בארצות שונות, כמה אלפים מהם בישראל. כאלף וארבע מאות קונקנים נאספים לחגוג בחצר בית הספר, כי אין כנסייה שיכולה להכיל את כולם. הם מעלים את מחזה הלידה, מלווה בשירת מקהלה בשפתם (קונקנית).

19.00, פיליפינים, כנסיית אנטוניוס הקדוש: בכנסיית אנטוניוס הקדוש הסמוכה נאספים מאות פיליפינים  (וגם מעט עובדים זרים אחרים) העובדים בישראל. יש דרשה, תפילה, מקהלה השרה שירי חג המולד מיסה לסיום.

19.00, פרוטסטנטים, כנסיית עימנואל: בני כמה עדות פרוטסטנטיות מתכנסים בכנסיית עמנואל. על עץ חג המולד יש מגן דוד במקום כוכב, יש מנורת 7 קנים ואת הדרשה מתרגמים לעברית. השירה היפה מלווה בעוגב הכנסייה.

21.00, קתולים, כנסיית פטרוס הקדוש: בכנסיית פטרוס הקדוש שביפו העתיקה מתקיים טקס באנגלית עבור קתולים הדוברים שפה זאת ואחריה בפולנית. יש מקהלה ששרה שירי חג המולד. בסוף הטקס והמיסה עובר הכוהן (מהפיליפינים) בין הקהל ומזה עליו מים קדושים. כאשר הקהל מסתלק, נותרת בפינה זקנה חסרת בית עם עגלתה, שקועה בתפילה.

25.12.2013, 10.00, הכנסייה היוונית-קתולית ביפו: ביום החג עצמו מתקיימים טקסים בכנסיות היוונית-קתולית והמארונית. אצל היוונים-קתולים (מלכיתים) הפולחן הוא ביזנטי, עיקרו נעשה מאחורי האיקונוסטזיס, אך התאריך לפי הלוח הגרגוריאני. ב"סעודת האדון" אצל המלכיתים מגיש הכומר את לחם הקודש טבול ביין הקודש.

25.12.2013, 10.00, הכנסייה המרונית ביפו:  מרכז הכנסייה המארונית הוא בלבנון. זו עדה עתיקה שקיבלה את מרות וחסות האפיפיור ולכן היא מוגדרת כקתולית-מזרחית (כמו המלכיתית). ביפו יש קהילה מארונית קטנה ולה כנסייה יפה סמוך לכנסייה המלכיתית. אחרי הדרשה של הכומר נוטלת הילדה את פסל ה"במבינו" מהמבואה ומגישה אותו לכומר. זה נותן אותו לנזיר המניח אותו באבוס שבמערת הלידה.

ילדים שלא עברו את טקס האישוש (קונפירמציה) לא מקבלים את הלחם הטבול ביין. במקום, הכומר מניח את גביע היין על ראשם בברכה.

 חגיגה כפרית
חגיגות חג המולד בפסוטה (ועוד) 2015

פסוטה ומעיליא הם שני כפרים מלכיטים (יוונים-קתולים) בגליל. נוף נפלא, סמטאות צרות ותלולות ואנשים מסבירי פנים ומארחים בשמחה. לפסוטה יש מסורת של חגיגות עממיות לכבוד חג המולד, שלושה ימים של שמחה עם בזאר של חג, מופעים, תהלוכות, אמני רחוב והמון אוכל טעים ושתייה. הכל מאורגן למופת. בני כל הדתות מוזמנים לחגוג עם בני פסוטה. חבל לבזבז כסף על נסיעה לאיטליה, ספרד או פורטוגל – הנה יש לנו טוסקנה בגליל. על פי המנהג העממי-כפרי נבטים מסמלים את הלידה וההתחדשות. כאן ליד ה"אבוס" (Manger) – שחזור מערת הלידה.

עץ חג המולד באעבלין

העץ הכי גדול – בנצרת – ושוק חג המולד

 חג המולד הארמניג
בית לחם 24.12.2018

הארמנים חוגגים את חג המולד בשישי בינואר על פי הלוח היוליאני, שהוא למעשה התשעה עשר בינואר. זה היה מועדו של החג בכל הכנסיות לפני המאה הרביעית לספירה, יום זה הוא המצוין כיום בכנסיות אחרות (בייחוד בכנסייה הקתולית) כ"חג ההתגלות".

בערב החג (18 בינואר) נערכים טקסים בבית לחם. ב-11 בבוקר נערכות תהלוכות של הצופים בכיכר האבוס. ב-11.30 מגיע הפטריארך הארמני ומתקבל בטקס על ידי הכמרים הארמנים. הוא נכנס, מלווה בתהלוכה, אל האגף הארמני של כנסיית המולד, שם הוא עורך קבלת פנים. לארמנים אגף גדול הצמוד לכנסיית המולד, ואזור גדול בכנסייה עצמה, משמאל לאפסיס. מרגע שמגיע הפטריארך לכיכר האבוס ועד שהוא נכנס לכנסייה מצלצל הפעמונר בפעמונים של הכנסייה הארמנית.

ב-14.00 חוזר הפטריארך ונכנס לכנסיית המולד, הפעם לכנסייה העתיקה. אנשי הדת ממתינים לו בשתי שורות. כשהוא נכנס בשער העתיק עוטים עליו את גלימת הפטריארך ששני פרחי כמורה נושאים את שוליה. כולם מסתדרים בתהלוכה הנכנסת לחלק הארמני שבכנסיית המולד, משמאל לאפסיס.

בחזית הבמה של הכנסייה ממתין לפטריארך הארמני הצוות האורתודוקסי של כנסיית המולד. חלק מאנשי הדת נכנסים למערת הלידה (המקום במערה מצומצם מאוד) ואחריהם הפטריארך. הנכנסים מנשקים את מקום הלידה, המסומן בכוכב כסף, יורדים למערת האבוס ומנשקים את מקום האבוס. לאחר מכן נערך טקס קצר ואחריו יוצאים כולם חזרה אל האזור הארמני. באזור הארמני נערכת תפילה ולאחריה כולם מתפזרים. בעשר בלילה נערכת מיסת חצות המסתיימת בשעות הקטנות של הלילה.

 שמאנים בבאר שבעו
טקס שמאני-ישראלי בלילה שבין מולד הירח לשנה החדשה, 25.12.2019

שמאניזם הוא מכלול של שיטות אקסטטיות ותרפויטיות המבקשות להשיג קשר עם היקום המקביל והבלתי נראה של הרוחות, על מנת להשיג את תמיכתן בניהול עניינם של בני האדם. שמאניזם, על סוגיו השונים, היה נפוץ בכל היבשות וברוב התרבויות. במערב כיום מקובלת הדעה שהאדם אינו יוצא למסע ב"עולם הרוחות" אלא למסע אל תוך הלא מודע שלו עצמו. רבים מעידים כי השיטה עוזרת ומרפאת בין אם המשתתפים מאמינים ברוחות ובין אם לא. (מתוך הויקיפדיה).

יש בישראל קבוצות וקהילות שמאניות רבות העוסקות בפרקטיקות שמאניות שונות. את הקבוצה בבאר שבע מרכז דניאל, סטודנט באוניברסיטת בן גוריון. דניאל למד שמאניות בפרו ואף הוסמך בה לשמאן והשתלם בצ'ילה. לעומת קבוצות רבות המשתמשות בתלבושות ובחפצים מוזרים ליצירת אווירה, דניאל מנהל את הטקס בנינוחות וללא סממנים מיותרים. בתוף השמאן שבידיו הוא מפיק צליל וקצב העוזר לדבריו למשתתפים להגיע למצבי תודעה עמוקים. לירי, העוזרת ליד דניאל, אינה שמאנית מוסמכת אך למדה שמאניות במסגרות שונות. היא מרבה להקטיר קטורת שאותה היא מפזרת בעזרת צרור נוצות. הקטורת מטהרת וריחה הטוב עוזר להיכנס למצבי תודעה עמוקים.

הטקס נערך בלילה שבו מולד הירח ולקראת השנה החדשה. דניאל אומר שלילה כזה מסמן התחלה חדשה, בה המשתתפים בטקס יכולים לפתוח דף חדש בחייהם שימלא אותם בשפע ובאושר. ליד המדורה שולחן-מזבח שעליו מונחים כלי הטקס. דניאל ולירי מתחילים את הטקס בתפילה חרישית.

כלי ובו משרת פרחים, צמחי מרפא ואלכוהול מיוחד ללילה זה. המשתתפים ניגשים אחד אחד, כורעים ושואפים את אדי המשרה. אחר כך הם עומדים ודניאל מטהר אותם בעזרת צרור עלים שנטבל במשרה. הוא טופח עליהם עם העלים במקומות מסוימים שהם בעלי משמעות רוחנית תוך השמעת תפילה. באותו הזמן לירי מכה בתוף קרוב לגופם. הוויברציות שיוצר התוף חודרות לגוף ומשחררות רגשות עצורים.

בשלב הבא נערך ה"מסע השמאני", מין מדיטציה מודרכת. המשתתפים נכנסים למצב של התבוננות פנימית דמוית חלום. לירי מפזרת עליהם קטורת בעזרת צרור הנוצות ומושחת מעט שמן ארומטי על מצחם. לדברי דניאל השמן פותח להם את ה"עין השלישית" המאפשרת התבוננות אל העולם שמעבר למוחשי. לסיום ה"מסע" דניאל מצלצל בפעמונים קטנים. לדבריו הצליל הנעים מגביר אצל המתעוררים את תחושת הטוהר והאושר. בשלב הבא מסתדרים המשתתפים בזוגות ובשלישיות לשיתוף של החוויה. חיבוק חם ומגע נעים מעצימים את התחושה שאין הם בודדים בחוויה. לסיום מתקיים טקס "שריפת חפץ". כל אחד מביא חפץ או פתק שכתב שמסמל תכונה או קו אופי שהיו רוצים לסלק מחייהם. כל אחד בתורו מטיל את החפץ למדורה תוך תפילת בקשה לשינוי. כשכולם מסיימים, הם נעמדים מחובקים מסביב למדורה ומשמיעים "יללת זאבים" המהדהדת ברחבי העיר הישנה.

  ההתגלותת
טכסי האפיפניה הקתולית בבית לחם 6.1.2020

אפיפניה פירושה התגלות. הקתולים מציינים את התגלות ישוע בפני האנושות עם ביקור המאגים אצל הרך הנולד בבית לחם. האורתודוקסים מציינים את ההתגלות בעת הטבלת ישוע על ידי יוחנן המטביל. התאריך המשותף לשתי ההתגלויות הוא השישי בינואר, אלא שהאורתודוקסים חוגגים לפי הלוח היוליאני, ב-18 לינואר הגרגוריאני, ואילו בשישי לינואר הגרגוריאני הם חוגגים את חג המולד. על כן יום זה הוא יום עמוס מאוד בבית לחם.

בבוקר מתקיימת מיסה חגיגית בכנסיית קתרינה הקדושה, הכנסייה הפרנציסקנית הצמודה לכנסיית המולד. הטקס נערך על ידי הנזירים הפרנציסקנים ומנוהל על ידי הקוסטוס. החל מהשנה מככב בטקס שריד העריסה שהובא לא מזמן לבית לחם. אחרי תפילה, מלווה בנגינת עוגב ושירת מקהלה, נערכת המיסה.

הטקס העיקרי מתקיים עם תפילת הערב (וספר). בתהלוכת הכניסה מככבים שלושת המאגים. ביקור המגים מוזכר בבשורה של מתי וטיבם לא ברור, אך מסורות מאוחרות ציינו אותם כשלושת מלכי המזרח שבאו לברך את המשיח שנולד והביאו לו מתנות. לפי מסורות אלו, שגם נתנו להם שמות, בלשאצאר הביא זהב, גספר הביא לבונה ומלכיור הביא מור (בצילום הבא, במזלף). יש משמעות סמלית לכל אחת מהמתנות.

לאחר תפילת הערב מתקיימת תהלוכה נהדרת. בראשה הולכים הנזירים, נרות בידיהם, אחריהם הולכים שלושת המלכים, אחריהם הקוסטוס נושא את פסל ישוע המלך, בכסא מלכות ובסוף כל הקהל וכולם שרים "גלוריה, גלוריה". התהלוכה עוברת בכנסייה, יורדת למערת הלידה ומקיפה שלוש פעמים את הקלויסטר של הכנסייה. גספר מחלק לצופים מעט מהלבונה ומלכיור מזליף מעט מהמור. רק בלשאצר לא מחלק זהב.

 חג המולד האורתודוקסי בבית לחם
בשנת 2019 החגיגות במשך היום. בשנת 2012 בלילה

חג המולד האורתודוקסי נחוג על ידי העדות הנוצריות המזרחיות ב-25.1 לפי הלוח היוליאני שהוא ה-6.1 הגרגוריאני. ביום זה חוגגים הקתולים בבית לחם את האפיפניה. במשך היום מקיימות העדות המזרחיות טקסים שונים בכנסיית המולד ובכיכר האבוס שמח. משעות הבוקר מקיימים הצופים תהלוכות עם תזמורות ודגלים. בין הקהל הרב הממלא את הכיכר מסתובבים ליצנים המחלקים ממתקים לכולם, צעירים מחלקים בלונים לילדים ורמקולים משמיעים שירי חג המולד בווליום מחריש אוזניים.

 

האורתודוקסים: בצהריים מגיע הפטריארך האורתודוקסי עם המון נזירים וכוהני-דת בבגדי חג. הם מתארגנים בתהלוכה אל הכנסייה, אך זו הופכת לבלגאן כשכולם מנסים להידחק דרך הפתח הזעיר שה. בפנים מוביל הפטריארך מיסה באפסיס המרכזי מול קהל גדול. אפשר רק לראות את תהלוכות הלחם והיין הסובבות בנאביס של הכנסייה.

 הקופטים: באפסיס הצפוני, הקטן והצפוף, מקיימים הקופטים והסורים את טקסיהם. הבישוף הקופטי מגיע בבגדי חול ואז מלבישים אותו בבגדי הפאר של החג. בזמן המיועד להם נכנסים הקופטים למערת הלידה, שם בצפיפות ובמחנק מתקיימת תפילה. הצלחתי להדחק לשם.

האתיופים: לאתיופים יש מתחם משלהם בבית לחם, בין כנסיית המולד ומערת החלב. הם מתפללים שעות ארוכות בעמידה, לעיתים בלווי של צלצולי צננצל (ציסטרום). ה"מזמרים", בלבוש צבעוני אחיד וכתרים לראשיהם, עושים שמח בעזרת תופי הקבארו.

בשנת 2012 הגעתי לחגיגות בערב. היו המון צליינים, רובם רוסים. בכיכר הוצב אשוח ענקי מואר ותחתיו ה"אבוס" – סצנת הלידה המפורסמת בעולם.

הטקס האורתודוקסי: המון הצליינים מנסה להכנס למערת הלידה, במערה צפיפות איומה והפטריארך היווני-אורתודוקסי מרביץ כניסה:

הסורים מביאים מזבח אל האגף הארמני, שם הם עורכים את הטקס שלהם. קוראים תפילות בארמית מספר תפילות גדול ומקהלת נשים שרה בארמית – דומה לשירים שלנו בליל הסדר:

הקופטים המעטים מקיימים את הטקס שלהם ליד הסורים, בפינה:

גם הפעם ראש הרשות נתקע מול העדשה שלי:

כשיצאתי לפנות בוקר מכנסיית המולד הופתעתי לראות עשרות אריתריאים רוקדים בהתלהבות בגשם, ברוח ובקור

 ההילולה על קברו של הבבא סאלימ
4.1.2014, 30.1.2020

בבא (אבא) סאלי (ישראל) אבו חצירא (1889-1984) היה רב במרוקו ובישראל שהיה מקובל כעושה ניסים ומביא ברכה. לאחר פטירתו ירש אותו בנו, בבא ברוך, שהפך את מורשת אביו לאימפריה. ביום פטירת הבבא סאלי, ד' בשבט, נערכת מאז 1985 הילולה סביב קברו בנתיבות. ההילולה משכה בתחילה בעיקר יוצאי מרוקו שבאו ביום הפטירה, התפללו על קבר הקדוש וערכו פיקניקים על גבי המצבות שהיו מסביב לקבר. במשך השנים גדלה והתרחבה ההילולה וכיום היא נמשכת יומיים ובאים אליה למעלה מרבע מיליון מאמינים מרוב שדרות הציבור. רק ההילולה בל"ג בעומר במירון מושכת יותר אנשים, אבל הילולת הבבא סאלי היא הגדולה שבהילולות שעל קברי צדיקים בני ימינו, ויש רבות כאלו. במשך השנים נבנו מבנים גדולים על הקבר וההתחרדות הביאה להפרדה מוקפדת בין גברים ונשים. הקרן הקיימת נטעה פארק (בצורת חמסה!) מסביב לקבר שבימי ההילולה הופך לשוק ענקי.

תפילה אל מול המצבה: רוב הבאים מתחילים בתפילה ב"אוהל" הגדול שהוקם על המצבה. הדוחק באולם עצום, גם בצד הנשים. נכנסתי לצד הנשים וכשהתחלתי לצלם קלטה אותי סדרנית עם רמקול שהזעיקה שוטרים (גברים) שהוציאו אותי משם.

קוסקוס ומופלטות: רבים מביאים אוכל ומקיימים סעודות עליזות. נשים רבות מחלקות אוכל וממתקים לקהל וגברים מגישים משקאות חריפים

שוק של מצוות: ההילולה היא עסק כלכלי המכניס מיליונים. באזור הקבר מוכרים אנשי הבבא ברוך נרות, מאחיה (עראק) קדוש, שמן מקודש, ספרים ושאר דברים המביאים ברכה. פעם היו גם מוכרים מים קדושים. ביום ההילולה הראשון, ערב יום הפטירה, מתקיימת תהלוכה המוליכה ספר תורה מביתו של הבבא אל הקבר. אנשים משלמים עבור הזכות לשאת את ספר התורה כמה מטרים.

השוק הגדול: הפארק של הקרן הקיימת הופך בימי ההילולה לשוק ענק, שמוכרים בו כל מיני חפצים הנושאים את דמות הבבא סאלי, תכשיטים, כיסויי ראש לנשים וכיפות לגברים, כלי בית ושאר חפצים. יש כמובן גם דוכני מזון, עם הרבה בשרים על האש.

פולחן זריקת הנרות: תראו איך נוצר פולחן חדש: בפעם הראשונה הייתי בהילולת הבבא סאלי ב-1987, שהייתה ההילולה השלישית. משפחות פיקנקו על גבי הקברים שהיו מסביב למצבה. בתוך ה"אוהל", שהיה אז קטן וצנוע, התפללו אנשים ונשים יחד על המצבה של הבבא והדליקו עליה נרות. כשחלפו השנים, רבו הנרות ואי אפשר היה לשהות באוהל בגלל העשן. אז התקינו מתקן שריפה ממתכת מחוץ לאוהל, ליד היציאה, ואנשים הדליקו את הנרות בתוכו. כשרבו המדליקים, היה מסוכן להתקרב למיתקן מחמת האש החזקה. גידרו אותו והמדליקים נאלצו להשליך את הנרות הדולקים מרחוק פנימה. כך החל פולחן הנרות. מדליקים נר, מבקשים בקשה וזורקים פנימה. אם מצליחים לקלוע, הבקשה תתקבל. כדאי להיות שחקן כדורסל. בשנים האחרונות יש מתקנים נפרדים לנשים ולגברים, אך מתקן הנשים פופולארי יותר ורק גברים מעטים זורקים במתקן שלהם.

 

 

 יומו של סורפ האגופ 

יעקב בן זבדי ("יעקב הגדול"), אחד משניים עשר השליחים, הוצא להורג על ידי הורדוס אגריפס והיה לאחד המרטירים הראשונים. ראשו קבור בקתדרלה הקרוייה על שמו ברובע הארמני בירושלים. שאר גופו קבור בסנטיאגו דה-קומפוסטלה בגליסיה שבספרד, אתר צליינות חשוב. בשבת, ה-10.1.15 ושנית ב-10.1.17 (עם פטריארך אחר) נחגג יומו בקתדרלה. הטקסים הארמניים הם מפוארים במיוחד ומלווים בשירת מקהלה של תלמידי סמינר כוהני הדת הסמוך, בבגדים אדומים, שירה נפלאה. כשהם שרים לעיתים הם כורעים על ברכיהם. למטה: איקונה המראה את ראשו של יעקב המונח על ברכי מרים מלכת השמיים, בדירת הפטריארך.

ראשו של יעקב הקדוש קבור בקפלה קטנה בקתדרלה, עיגול של כסף ברצפה מסמן את מקום הקבורה. דלתות הקפלה – עבודה מפוארת של שיבוץ אם הפנינה ושריון צב.

בגדי הטקס הארמנים יפים מאין כמותם. בדים יקרים רקומים בחוטים צבעוניים וחוטי זהב וכסף. יש רקמות בנות מאות שנים, וחלקן מיועדות לחג מסוים. הפטריארך חובש מיטרה כדוגמת המיטרה הקתולית – תוצאה של השפעת הצלבנים הקתולים על הארמנים בקיליקיה ("ארמניה הקטנה"). לכוהני הדת בדרגות הנמוכות יותר – כתרי בד כדוגמת המיטרות המזרחיות.

את הטקסים הארמניים מלווה לרוב מקהלה של תלמידי הסמינר לכמרים הסמוך למנזר. המוזיקה הליטורגית נפלאה והמקהלה מיטיבה לשיר. לעיתים הם שרים בכריעה.

חגו של יעקב הקדוש הוא אחד החגים החשובים לארמנים. למעשה חוגגים גם לכבוד יוחנן האוונגליסט, שלפי המסורת הארמנית הוא יוחנן בן זבדי, אחי יעקב. לכבוד החג מציבים ליד הקפלה בה קבור ראשו של יעקב הקדוש מזבח מיוחד מקושט.

בכנסיית יעקב הקדוש (ורק בה) יש מרפסת תלויה שממנה קורא איש דת בכל ערב, לפני התפילה, פרק מחייו של אחד הקדושים. היום קוראים על חיי יעקב הקדוש.

לפני טקס האוכריסטיה מקיש כוהן-דת בסימנדריון – גונג עץ (היה גם גונג מתכת לידו אך הועבר משם). הסמנדריון (נקוס בערבית) שימש לכינוס הנוצרים לתפילה בימי השלטון המוסלמי שאסר על צלצול בפעמונים. על פי המסורת המוסלמית בנקוס היה מזעיק נוח את פועליו לעבודת התיבה ועל כן הוא כלי עבודה ולא שייך לפולחן הנוצרי. לפטריארך הארמני מיטרה מפוארת בסגנון קתולי, שריד להשפעה הצלבנית על ארמניה הקטנה (קיליקיה). לפני טקס המיסה מסירים לו אותה.

 

הפטריארך המכין את הלחם והיין נוטל את ידיו לפני הטקס.

הפטריארך מתחיל בהכנת היין והלחם על המזבח הראשי. מפאת הקדושה הוא עושה זאת בראש מגולה ושני כמרים מחזיקים את המיטרה שלו להראות את הסמכות שלו.

הפטריארך עובר להמשך הכנת הלחם והיין לקפלת יעקב הקדוש כשהוא מקטיר קטורת. שני כמרים נושאים את שולי אדרתו.

הכומר הקורא בזמן האוכריסטייה מכתבי הקודש, קורא קודם את אותו הקטע בכריעה לפני הפטריארך.

הספר קדוש ולכן מחזיקים אותו עם מטפחת.

הארמנים שמים את הלחם בתוך היין.

לאחר הכנת הלחם והיין (טרנססובסטנציה) יש תהלוכה ובה מקיפים את הכנסייה עם הלחם והיין.

הפטריארך מציג את הלחם והיין ומזמין את המאמינים לקבלם.

כעת מתחילה התהלוכה היפה לכבוד החג, הפטריארך יוצא כשהוא נושא את הרליקט הקדוש ביותר לארמנים בירושלים: שריד מהצלב האמתי, נתון ברליקווריום דמוי צלב ועטוף המטפחת מפאת קדושתו. שלוש פעמים סובבת התהלוכה את הכנסייה, כשבסופה הפטריארך נושא את הרליקט הקדוש מתחת לאפיריון.

עם תום התהלוכה כורעים הכמרים אל מול הפטריארך ונושאים את תפילת "קירי אלייסון" (אדוני הושיע) בעבורו.

לסיום הפטריארך מחלק לחם מבורך בדירתו.

 הטבילה בירדן
הטקסים הקתולים

היום בו יוחנן המטביל הטביל את ישוע (האפיפני עבור העדות המזרחיות החוגגות על פי הלוח היוליאני) הוא השישי בינואר. טקסי החג מנוהלים על ידי הנזירים הפרנציסקנים (בארץ – הקסטודיה טרה סנקטה) שעורכים אותם ביום הראשון שאחרי השישי לינואר. עד 2011 היו הטקסים נערכים באוקטובר, בגלל תנאי מזג האויר, אך מאז ששיפצו את אתר הטבילה ויש בו מקלט מגשם עברו לתאריך הנכון. מתחילים במינזר הפרנציסקני ביריחו, עוברים לאתר הטבילה ומסיימים בקרנטל. באתר הטבילה מתחילים בתהלוכה היורדת ממינזר יוחנן המטביל אל האתר, אחריה תפילה, טבילת תינוקות, התזת מים קדושים ומיסה.

טבילת תינוקות במי הירדן. הקסטוס (ראש הקסטודיה טרה סנקטה) מקדש את המים, טובל את התינוק שלוש פעמים (בשם האב, הבן ורוח הקדוש) ומושח אותו בשמן. בטבילה הקתולית, לעומת האורתודוקסית, רק יוצקים מים מקודשים על ראש הנטבל.

נוצריה חדשה, תינוקת מתוקה מירושלים, נטבלה בשם מריה בווארדי על שם הקדושה מאעבלין, הקדושה הקתולית היחידה מארץ ישראל.

הקסטוס מזה מים קדושים על הקהל. הדבר נקרא אספרגס (Asperges): "תחטאני באזוב ואטהר…" (תהילים נ"א, ט') – כך מתורגמת המילה 'תחטאני' בוולגטה.

לפני המיסה (ולפני כל עבודת קודש) מסירים מהקסטוס את המיטרה (כובע הבישוף).

מוסיפים מעט מים ליין ההופך לדמו של ישוע. בבשורה על פי יוחנן (י"ט, 14) כתוב "אחד מאנשי הצבא דקר את צידו וכרגע יצא דם ומים".

 הטבילה בירדן
הטקסים האורתודוקסים

האפיפניה (ההתגלות) מציינת אצל העדות המזרחיות את יום הטבלתו של ישוע בירדן על ידי יוחנן המטביל, יום התגלותו כמשיח ותחילת פעילותו. ביום זה ובערבו, 6 בינואר לפי הלוח היוליאני שהוא ה-19 בו לפי הלוח הגרגוריאני, מקיימים האורתודוקסים טקס קידוש מי הירדן – "קידוש גדול של המים" (האגיאזמוס גדול). "קידוש קטן" נערך לפי הצורך, למשל להטבלה, בשאר ימי השנה. בטקס זה מקדשים את המים בתפילה ובטבילת צלב עטור ענפי ריחן במיםבהזדמנות זאת צליינים רוסים טובלים במי הירדן (קרים, סוחפים ומזוהמים בינואר) כשהם לבושים בתכריכים אותם יניחו על אבן המשחה בכנסיית הקבר ובבוא יומם יעטו אותם בקבר. התכריכים הם בעצם חלוק בד ההופך שקוף במגע עם המים. הטקס מתחיל במינזר הנטוש "קצר אל-יהוד", לאחריו תהלוכה אל הירדן ושם, לאחר תפילה ארוכה, קידוש המים: הפטריארך זורק למים שלוש פעמים צלב צרור עם עלי ריחן, משחררים יונה לבנה (כשישוע טבל ירדה עליו רוח הקודש בדמות יונה) ולאחריה טובלים הרוסים. צולם ב-2012.

הירדנים בנו בגדה המזרחית של הירדן בשנים האחרונות אתר טבילה, כנסיות ומינזרים: המגדל והכנסייה נמצאים בגדה המזרחית.

הסורים, הקופטים והאתיופים עורכים את טקסיהם למחרת, ב-19 לחודש. קודם באים הסורים, עורכים מיסה יפה ולאחריה יורדים, בליווי תזמורת, אל הירדן. מוליכים אדם הנושא בקבוק של מים שיקודשו ופניו מכוסים במטפחת. למה? – אין איש יודע. את המים הבישוף מקדש אל מול פני הקהל. הבישוף משחרר שתי יונים ולאחר מכן הוא זורק צלב מקושט בפרחים למים שלוש פעמים ואחר כך מזה את המים בעזרת הצלב על הרהל. הקהילה הסורית של ירדן עורכת את הטקס במקביל בגדה הירדנית, כמו תמונת ראי.

לקופטים טקס קצר ופשוט של קידוש מי הירדן. הכוהנים מקדשים את המים, מזים אותם על המשתתפים ואחר כך בני הקהילה הקופטית ממלאים מיכלים במים המקודשים.

האתיופים באים אחרונים. לאורך הירדן, דרומית לאתר הטבילה, יש שורה של מינזרים נטושים, כולם ממוקשים. פותחים לאתיופים את השער והם צועדים אל המינזר הנטוש שלהם. זאת הזדמנות לראות את הנוף הסוריאליסטי של המינזרים הנטושים. על הדרך, מול המינזר הממוקש שלהם, הם עורכים טקס קצר. לאחר מכן הם שבים בתהלוכה, בראשה ה"מזמרות" וה"מזמרים" – צעירים בתלבושות צבעוניות עם תופי קבארו גדולים, שרים ורוקדים. כשהם מגיעים לאתר הטבילה מצטרפים אליהם אריתראים, גם הם בבגדים צבעוניים, וכולם יוצרים מעגלי ריקודים. לאחרונה התחילו גם האתיופים והאריתראים לטבול בירדן (בתכריכים של הרוסים).

בשנת 2015 הגיעה גם קבוצה גדולה של אריתראים, ב-19.1, לחגוג את האפיפניה. את התבות ("לוחות הברית") נושאים על הראש מתחת לשמשייה צבעונית, כשם שהיהודים האתיופיים נושאים את האוריתה.

 טימקט
טקסי האפיפניה של האריתראים 22.1.2015

חג האפיפניה באתיופיה מכונה טימקט, והוא אחד החגים החשובים שם. באקסום מוציאים את ארון הברית, הסגור כל השנה בכנסייה מיוחדת, ומובילים אותו בתהלוכה למקווה מים עתיק. בישראל חוגגים האתיופים באופן רשמי ב-19 לינואר. אלפי האריתראים השוהים בארץ, שחלקם שייכים לכנסייה האתיופית וחלקם לעדה שפרשה ממנה, חוגגים בשבת הסמוכה לתאריך, כי שבת הוא היום החופשי שלהם.                                                                                         

לקראת הצהריים מתחילות להגיע קבוצות של אריתראים באוטובוסים. הם באים אל האתר בשירה ובריקודים, מלווים אותם תופי הקבארו הגדולים. הגיעו כחמישים אוטובוסים.

בראש כל קבוצה רוקדים, שרים ומתופפים המזמרים. אלו צעירים בלבוש צבעוני השונה לכל קבוצה ותפקידם להרבות שמחה והתלהבות. בכניסה לאתר מקבלים את פני הבאים שלושה אנשי דת עם פעמון ותמונות מהמולדת ואוספים תרומות.

חלק מהבאים מקיימים תפילות, טקסים וריקודים בקבוצות קטנות בסככה.

האתיופים מתפללים שעות ארוכות בעמידה. לשם כך יש לנזירים ולאנשי הדת מקוֹּמיות (מלשון 'לקום') – מטות ארוכים שעליהם משעינים את הסנטר בעת תפילה בעמידה. יש גם ריקודים שבהם מניפים את המקומיות.

רוב הבאים מתרכזים בכיכר המרכזית, שם נוצר מעגל רוקדים עצום, ובעצם, כמה מעגלים קונצנטריים. כולם רוקדים, שרים ומוחאים כפיים לקול התופים. מרכז המעגל רוקדים הילדים.

רבים מהבאים עומדים בתור ארוך, לבושים בתכריכים, כדי להגיע למקום הטבילה. מילא הרוסים, הרגילים לקור, אבל האריתראים זקוקים ללהט דתי רב כדי להיכנס ביום קר אל המים הקפואים. בשלב מסוים יורדת לירדן חבורה גדולה ומקיימת טקס קידוש מי הירדן בעזרת צלב עץ .

 על שפת ים כנרת 
קידוש מי הכנרת בכנסיית כפר נחום האורתודוקסית, ערב האפיפניה 18.1.2018

מצפון מזרח לכפר נחום נמצאת כנסיית שניים עשר השליחים האורתודוקסית הקרויה על שם שניים עשר השליחים שבחר ישוע בצפון הכנרת שיישאו את תורתו לאחר עלייתו השמימה. היא הוקמה בשנות העשרים של המאה ה-20, יש לה צורת צלב והיא מקורה בחמש כיפות. הכנסייה שוכנת בגן יפהפה ומבפנים היא מצוירת כולה בסגנון ביזנטי. לדעתי זו אחת מהכנסיות היפות בארץ.

1. תפילה ואוכריסטייה (מיסה)

2. קידוש מי הכנרת

על במה הצופה אל הכנרת מכינים מכלים עם מי כנרת, ענפי ריחן ובקבוקי פלסטיק ריקים. בתהלוכה היורדת מהכנסייה לכנרת נושא כומר את זר הריחן ובתוכו צלב, שייזרק למים. אחריו, נעזר בשני כמרים, צועד המטרופוליט של נצרת, המנהל את הטקס, בבגדי פאר. צעיר נושא את שולי גלימתו הארוכה. על הבמה מנהל הבישוף את הטקס במהלכו משוחררות יונים. קידוש מי הכנרת נעשה על ידי הטלת צלב עטוף בצרור ריחן למים. כמה צעירים אמיצים נכנסים למים כדי לקלוט את הזר, אחרי שטבל במים. מי שיתפוס את הזר יזכה לשנה מבורכת. לבסוף ממלאים כל הנוכחים מים מקודשים בבקבוקי הפלסטיק ונוטלים מהריחן הביתה. מהמים שקודשו מזים בעזרת הריחן על הבית ועל חלקת השדה כדי לברך אותם. מאמינים רבים שותים מעט מהמים המקודשים כל בוקר, להבטיח לעצמם יום מבורך.

 אפיפניה בירדנית
קידוש מי הירדן באתר הטבילה ירדנית, 18.1.2020

שני כמרים ובישוף מהצפון מעדיפים לערוך טקס נפרד בירדנית. לעומת הטקס באתר הטבילה, שבו אלפי משתתפים, בירדנית הטקס עם משתתפים מעטים והוא יפה ונגיש לכל. בשעות הצהריים מגיע הבישוף ומכין שני מזבחות ואת הכלים הדרושים. הוא מתחיל בטקס ונעזר בילדה קטנה. שתי נשים רוסיות עומדות ושרות ולאט לאט מצטרפות אליהן נשים נוספות מבין הצלייניות שבאו לטבול ונוצרת מקהלה ששרה מזמורים ברוסית בקולות ערבים. אפילו ילדים מצטרפים למקהלה.

מאוחר יותר מצטרפים שני הכמרים ואנשי הקהילות שלהם. ממלאים מים בכלים המוכנים לכך והבישוף מקדש אותם בעזרת צלב עטוף בצמחי ריחן. הוא טובל את הצלב במים ומזה על הקהל.

הצלב קשור בחבל ארוך והבישוף זורק אותו אל הירדן. בגלל הגדרות הוא לא יכול למשוך אותו חזרה ואחת הטובלות משיבה אותו אליו. לאחר מכן משחררים שלושת הכמרים שלוש יונים צחורות ומייד לאחר מכן משחררים עוד כשלושים יונים – מחזה נהדר. היונה מסמלת את הכתוב בברית החדשה שכאשר ישוע הוטבל על ידי יוחנן המטביל, ירדה עליו רוח הקודש בדמות יונה.

לסיום עוברים שלושת הכמרים בין הקהל ובידיהם צלב וצרור ריחן. הם נותנים לאנשים לנשק את הצלב ומזים על ראשיהם מהמים שקודשו.

 החתונה בכפר כנא 
בכנסיית החתונה הקתולית בכפר כנא, 20.1.2019

נס המים והיין: "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הָיְתָה חֲתֻנָּה בְּקָנָה אֲשֶׁר בַּגָּלִיל. אִמּוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הָיְתָה שָׁם, וְגַם יֵשׁוּעַ וְתַלְמִידָיו הֻזְמְנוּ לַחֲתֻנָּה. כְּשֶׁחָסַר לָהֶם יַיִן אָמְרָה אֵם יֵשׁוּעַ אֵלָיו: "אֵין לָהֶם יַיִן." אָמַר לָהּ יֵשׁוּעַ: "מַה לִּי וָלָךְ, אִשָּׁה? עוֹד לֹא הִגִּיעָה שְׁעָתִי." אָמְרָה אִמּוֹ לַמְשָׁרְתִים: "כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לָכֶם עֲשׂוּ." שִׁשָּׁה כַּדֵּי אֶבֶן הָיוּ עֲרוּכִים שָׁם, כְּמִנְהַג הַיְּהוּדִים לְטָהֳרָתָם, וְכָל אֶחָד הֵכִיל כִּשְׁמוֹנִים עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים לִיטֶר. אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "מַלְּאוּ אֶת הַכַּדִּים מַיִם", וְהֵם מִלְּאוּ אוֹתָם עַד לְמַעְלָה. אָמַר לָהֶם: "שַׁאֲבוּ עַכְשָׁו וְהָבִיאוּ אֶל רֹאשׁ הַמְּסִבָּה." הֵם שָׁאֲבוּ וְהֵבִיאוּ אֵלָיו. טָעַם רֹאשׁ הַמְּסִבָּה אֶת הַמַּיִם שֶׁנֶּהֶפְכוּ לְיַיִן וְלֹא יָדַע מֵאַיִן הוּא, אֶלָּא שֶׁהַמְשָׁרְתִים אֲשֶׁר שָׁאֲבוּ אֶת הַמַּיִם יָדְעוּ. קָרָא רֹאשׁ הַמְּסִבָּה אֶת הֶחָתָן וְאָמַר לוֹ: "כָּל אָדָם מַגִּישׁ תְּחִלָּה אֶת הַיַּיִן הַטּוֹב וְכַאֲשֶׁר הָאֲנָשִׁים מְבֻסָּמִים יַגִּישׁ אֶת הַטּוֹב־פָּחוֹת, אֲבָל אַתָּה שָׁמַרְתָּ אֶת הַיַּיִן הַטּוֹב עַד עַכְשָׁו." זאת תְּחִלַּת הָאוֹתוֹת שֶׁל יֵשׁוּעַ. הוּא עָשָׂה זֹאת בְּקָנָה שֶׁבַּגָּלִיל. אָז הֶרְאָה אֶת כְּבוֹדוֹ וְתַלְמִידָיו הֶאֱמִינוּ בּוֹ. (יוחנן ב' 1-11)

כנסיית החתונה הפרנציסקנית נבנתה ב-1879, על שרידי כנסייה ביזנטית, במקום שבו נעשה על-פי המסורת נס היין. לכנסייה שני מגדלי פעמון המסמלים חתן וכלה.

בעשר בבוקר מתמלאת הכנסייה, בעיקר בערבים-קתולים מכפר כנא, מנצרת ומהסביבה. הספסלים  שלאורך המעבר מקושטים בטול לבן. כך נהוג לקשט כנסייה נוצרית לקראת טקס חתונה. על הבמה סידור יפה של פרחים וכדים. מכד אחד "נשפך" בד לבן המסמל מים ומשני – בד אדום המסמל יין. על הבמה, בצד, יושבים זוגות הנשואים מזה שנים שבאו לטקס זה כדי לחדש את הנישואים שלהם. גם הבישוף של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית השכנה בא לטקס, והוא מתכבד לשבת על הבמה.

בתחילת הטקס נכנסת תהלוכה. בראשה כלי הקודש, אחריהם נערות נושאות כדים בלבוש שאמור לייצג את לבוש תושבי הכפר לפני 2000 שנה. אחריהם כמרים פרנציסקנים ובסוף הבישוף המנהל את הטקס, הקוסטוס (האב פרנציסקו פטון). יש גם נער אחד בלבוש של ימי הבית השני.

לקראת תום הטקס נכנסות הנערות ומחלקות ורד אדום לכל מי שהם נשואים. לאחר מכן מזה הבישוף מים קדושים על הקהל, נערכת מיסה והנוכחים מקבלים את לחם הקודש.

כשמסתיים הכול יוצאים כל הנוכחים אל חצר הכנסייה. כולם עומדים בתור ללחוץ את ידי הכמרים, מקבלים מאחת הנערות בונבון ומסבים לשולחנות, שם מוגשת לקהל סעודה.

  "הירוק" של הדרוזים  
חגו של אל ח'אדר בכפר יאסיף 25.1.2018

אל ח'אדר הוא דמות חידתית. בקוראן, בסורת המערה, מופיעה דמות "עובד אללה" שהלך עם משה "ולימדהו דעת" – כלומר, היה בכיר ממנו. המסורת המוסלמית מייחסת לדמות זו את אל ח'אדר, "הירוק". ירוק הוא הצבע הקדוש לאסלאם ואל ח'אדר הוא, בין השאר, מוריד הגשם המוריק את המדבר הצהוב, כמוהו כאליהו הנביא (מלכים א', י"ז, א'). אל ח'אדר קדוש גם לדרוזים, והמקום המקודש לו ביותר (יש עוד מקומות המקודשים לו) נמצא בכפר יאסיף. ב-25 לינואר מתקיימת זיארה גדולה במקום, שאליה באים דרוזים רבים, גברים, כולם מהעֻקאל. התאריך נקבע ללא קשר לאירוע מסוים, לפי הלוח הגרגוריאני.

עד 1884 היה במקום גל אבנים שלפי המסורת הדרוזית עליו ישב אל ח'אדר כשעבר במקום וקרא לאנשים לעבוד את הבורא. אז נבנה שם חדר, ומאז נוספו חדרים ובשנים האחרונות התרחב המבנה, שופץ והפך לאחד מהגדולים והמפוארים שבאתרים הקדושים לדרוזים. מאבני אותו גל אבנים נבנה ציון באותו חדר. לפני כשלושים שנה, בימי השייח' אמין טאריף  המנוח (שתמונתו על הקיר) נקבעה הזיארה במקום. השייח' אמין טאריף גם החל בבניין המקאם המפואר והשלים אותה נכדו, השייח' מואפק טאריף, הממלא את מקומו כראש העדה.

לדגל הדרוזי חמישה צבעים ויש פרשנויות אחדות לכל צבע וצבע. מעניין שצבעו של אל-ח'אדר אצל הדרוזים הוא דווקא אדום, וכך הפרוכת שעל קברו. יש טוענים כי חמשת צבעי הדגל הדרוזי מציינים את חמשת הנביאים היותר חשובים והאדום מציין את אל-ח'אדר.

כל הבא למקום מתקבל בפינג'אן עם שלוק של קפה סאדה – קפה מרוכז, מר כאופטלגין נוזלי.

כך נפגשים שני דרוזים: האחד אוחז בידו הימנית את ידו של השני והם מנשקים יחד זה את ידו של זה שלוש פעמים.

בחצר הגדולה מתקיים ביום הזיארה שוק. רוב הזמן מוקדש לפגישות בין ידידים ומכרים ולדיונים בענייני העדה. בצהריים מתקיימת תפילה משותפת, שאליה, כמובן, זר לא יכול להיכנס.

העֻקאל  לובשים חולצה ומעיל שחורים, מכנסי שרוואל שחורים ולראשם תרבוש אדום שעליו כרוכה לאפה לבנה. לכולם גם שפם מפואר.

  קידוש הירדן של הארמנים 
הטקס הארמני נדחה ב-2016 ליום ראשון, 31.1.16

הארמנים חוגגים את האפיפניה בקידוש מי הירדן אחרונים מכל העדות הנוצריות. מקהלת פרחי הכמורה מתפללת ושרה בעת שהבישוף יוצק מעט שמן מירון למי הירדן ולאחר מכן זורקים פעם אחת צלב מפואר קשור בחבל ומושכים אותו חזרה. ממול, באתר הטבילה הירדני, מתכנסים כמה עשרות ארמנים אזרחי ירדן ומנהלים טקס דומה ותקשורת צעקות עם קרוביהם הישראלים. כה קרוב אך כמה רחוק…

 החג הקופטי 
יומו של אנטוניוס ("המצרי") הקדוש 30.1.2017

הקדוש אנטוניוס המצרי (להבדיל מאנטוניוס מפדואה) נחשב למייסד הנזירות (פאולוס המצרי נחשב לנזיר הראשון). אנטוניוס היה אציל צעיר ועשיר באלכסנדריה. לפי המסורת הקופטית הוא ראה יום אחד לוויה שבה המת נישא באלונקה כשידיו פשוטות לצדדים. לשאלת אנטוניוס ענו לו המלווים שכך ביקש האיש להיקבר כדי שכולם יראו שאיננו נושא אתו דבר לקבר. אנטוניוס קלט את המסר, חילק את רכושו לעניים והלך למדבר. לימים הגיעו אליו הרבה תלמידים וכך נוצרה תנועת הנזירות.
העדה הקופטית בירושלים היא הקטנה בעדות הנוצריות החשובות בעיר. בטקס, שהתקיים בכנסיית אנטוניוס הקדוש, הכנסייה הראשית של הקופטים בירושלים ששוכנת במתחם שלהם הצמוד לכנסיית הקבר, השתתפו רק כחצי תריסר אנשי דת וכמספר הזה נשים מהקהילה.

בתחילת הטקס מתקיימת תפילה.  את השירה הליטורגית הקופטית מלווים רק שני כלי נגינה: משולש ומצלתיים.

לקראת המיסה מחלקים לאנשי הדת בגדים לבנים שהם לובשים אותם מעל לבגדי הנזירות השחורים.

בתחילת המיסה מגישים לבישוף סל עם ככרות לחם והוא בודק ובוחר את המתאים ביותר לשמש כלחם הקודש. הוא עוטף אותו במפית המיועדת לכך ומציג אותו לפני הנאספים. מנהג זה ייחודי לקופטים.

לאחר שהנשים קיבלו את הקומוניון (בחדר צדדי, לא ניתן לצלם), הן מקבלות מהבישוף ככרות לחם מבורך.

בסיום הטקס נאספות הנשים שהשתתפו בו לפני הבמה והבישוף מזה עליהן בידו מים מקודשים.

 טיש של ט"ו בשבטy
בחצר קודש חוג חתם סופר בבני ברק, ערב ט"ו בשבט תשע"ה 3.2.2015

קהילת חוג חת"ם סופר נוסדה בארץ ישראל בשנות השלושים של המאה שעברה,על ידי יוצאי הונגריה וצ'כוסלובקיה. בשנות החמישים והשישים התפתחו קהילות חוג חת"ם סופר בכמה מקומות בישראל. המרכז הבולט ביותר היה בבני ברק, שבה נוסדו שלוש קהילות, האחת בראשות הרב יצחק שלמה אונגר זצ"ל, השנייה בראשות הרב י.צ. ברנפלד, מצאצאי החת"ם סופר, והשלישית בשיכון ה'. הטיש בו הייתי היה בקהילה שנוסדה על ידי הרב אונגר והת-פתחה לחצר חסידית לכל דבר. יש קהילות "חוג חת"ם סופר" גם במקומות אחרים בארץ.

האדמו"ר מוביל את השירה, דורש ואחר כך טועם כזית (זית) ומחלק פירות לחסידים.

 מאלידהה
משפחת אברהם מעדת בני-ישראל מהודו חוגגת במסעדה הודית באשדוד
ערב ט"ו בשבט, 9.2.2020

טקס המאלידה הוא טקס ייחודי ל"בני ישראל" – עדה שמקורה בדרום-מערב הודו. את הטקס נוהגים לערוך בחוג המשפחה בהזדמנויות חגיגיות (לידה, בר-מצווה, נישואים, או חנוכת בית וכו'). משפחת אברהם הנרחבת נוהגת לערוך אותו בטו בשבט, ולכבוד האירוע נאספים כארבעים מבני המשפחה מכל רחבי הארץ. התפילה בטקס כוללת חלק המוקדש לאליהו הנביא, הנערץ על ידי בני העדה, ועל כן בישראל נוהגים בני העדה לערוך אותו גם במסגרת ציבורית במערת אליהו שעל הכרמל, לרוב אחרי ל"ג בעומר. משם קיבלתם מצגת בשנה שעברה.

המאלידה היא תערובת מתוקה של סולת או של אורז גרוס אותה עורמים במרכז של טס עגול ("טאלה"). מסביב למאלידה מניחים חמישה סוגי פירות שונים, חמישה מכל פרי. חלק מהפירות הם כאלה שעליהם מברכים "בורא פרי העץ" וחלק – "בורא פרי האדמה". פרי אחד הוא פרי חדש עליו מברכים "שהחיינו…". מעל לפירות מניחים עלים ריחניים של הדס או עלי כותרת של וורדים עליהם מברכים "בורא מיני בשמים". את הכל מכסים במפית לבנה. לא ידוע מה פירוש המילה אך מה מקור המנהג, כנראה, במגש תקרובת שההינדים נוהגים להגיש לאליהם במקדשים.

לפי מסורת "בני ישראל" הגיעו ראשוני בני הקהילה לחופי הודו בט"ו בשבט. הספינה בה הגיעו טבעה מול החוף ושבעה גברים ושבע נשים ניצלו. כשהגיעו לחוף התגלה להם אליהו הנביא והבטיח להם שצאצאיהם יזכו לשוב לארץ ישראל. לכן הטקס מוקדש לאליהו הנביא. הטקס מתחיל כשמנהל הטקס פותח במזמור לאליהו הנביא וכולם חוזרים על המשפט המרכזי "אליהו הנביא". לאחר מכן קורא אב המשפחה שורת ברכות וכולם עונים "אמן".

בסיום הקריאה נוטלים את צמחי הבושם מקערות המאלידה ומריחים אותם יחד עם הברכה "בורא מיני בשמים". אחרי כן נוטלים הנוכחים בננה ומברכים "בורא פרי האדמה" ואחריה נוטלים תמר ומברכים "בורא פרי העץ". עם תום הברכות מחלקות כמה בנות את המאלידה לקעריות ונותנות למשתתפים.

 

  אפיפניה ארמנית  ארמנית 

הארמנים, החוגגים את חג המולד רק ב-18.1, חוגגים גם את האפיפניה (ההתגלות) אחרי כולם, ב-26.1. אחרי טקס יפה בכנסיית סורפ האגופ מוזמנים בני הקהילה לדירתו המפוארת של הפטריארך ומתכבדים במאכלים סמליים לחג ולעונה. בסוף עומדים בתור וכל אחד מקבל תפוז יפה מהפטריארך, סמל לשפע הצפוי בשנה החדשה.

 יום מרון הקדוש
בכנסיית מר מרון בירושלים, 8.2.2019

מרון הקדוש היה נזיר שחי בסוף המאה השלישית ובתחילת המאה הרביעית באזור אנטיוכיה. הוא משך אליו מאמינים רבים, שלימים יצרו את העדה הנקראת על שמו: מרונים או מרוניטים. המרוניטים נרדפו באזור אנטיוכיה וברחו ללבנון, שם מרכזם עד היום. בתקופת מסעי הצלב יצרו קשר עם הצלבנים והושפעו מהנצרות הקתולית שלהם, עד כי במאה ה-16 קיבלו את מרות האפיפיור והפכו לעדה מזרחית-קתולית (אוניאטים). חלק מהתפילות שלהם נערך עדיין בארמית, אך רובן בערבית.

המרכז המרוני בירושלים שוכן בסמוך לכנסיית המשיח במבנה ששימש במאה ה-19 כבית חולים של האחיות הדיאקוניסיות. ב-9 לפברואר, הוא יומו של הקדוש, המרונים מקיימים בכנסייה שבמקום טקס חגיגי. השנה (2019) ניהל את הטקס האב מוסא אל-חאג', הבישוף של חיפה. נערכה תפילה מיוחדת לכבוד הקדוש ומיסה חגיגית.

לכבוד החג הוזמנו להשתתף בו נציגים של רוב העדות הנוצריות החשובות בירושלים, חלקם ישבו על הבמה.

מנהג מרוני מיוחד: הקתולים נוהגים בעת המיסה, לאחר הטרנסובסטנציה, ללחוץ איש את ידי העומדים לידו. אצל המרונים הבישוף מניח את ידיו על המזבח, נוטל ממנו ברכה ומעביר אותה לעוזריו, שני ילדים בלבוש לבן. הם מעבירים את הברכה בידיים צמודות לאנשי הקהילה המעבירים אותה זה לזה.

בסיום הטקס יוצאים המשרתים בקודש בתהלוכה אל החצר ואחריהם כל הקהל. בחצר מגישים לכולם כיבוד. על שולחן מונחת עוגת יום הולדת יפה (יומו של קדוש הוא גם יום מותו וגם יום הולדתו). הבישוף המרוני, יחד עם שני הבישופים הקתולים, פורסים את העוגה בטקס ואחריו מחלקים פרוסות ממנה לנוכחים.

 

 הצגת ישוע בבית המקדש 

ב-26.2 חוגגים הארמנים את יום הצגת ישוע בבית המקדש – למעשה טקס פדיון הבן (ישוע היה בכור רחם אימו). משום מה נוהגים הארמנים לערוך את הטקס בכנסיית סורפ האגופ בערב בחושך, לאור נרות בלבד. הילדים מקבלים פנסים עשויים מקליפת תפוז שתוכו הוצא ואחרי הטקס מדליקים מדורה בחצר המינזר. הצעירים קופצים מעל לאש והצעירות מתפעלות מגבורתם.

אאאא